ליקוי מאורות

הכותרות בישרו על תחיית השבים: מעצב האופנה רם הדרג השוקד על קבלת מחילה ג׳ון גאליאנו הצעיד את הקולקציה הראשונה שלו לבית מרטין מארג׳יאלה הבלגי. האירוע התקיים בלונדון, במולדתו האוהדת של גאליאנו בצל האירועים המזעזעים-מרתקים בבירת האופנה הצרפתית אשר מעבר לתעלה. ארבע שנים חלפו מאז תקרית הסלבריטאי המסטול והשיכור בפריז שתועד כשהוא פותח פה-ביוב על יהודים. הוא התנצל, היכה על חטא וסחב את הצלב של המודה והעוזב. לכולם ברור מזמן שאין לזה שום קשר לבגדים כי אם יותר לתהייה האם מי שחשף את פניה הכעורות והמכורכמות של התעשייה, יזכה אי פעם לעבוד בעיר הזאת.
גאליאנו הוא המעצב החשוב של דורנו. אפשר להתווכח על החמישיה הפותחת אבל לא על ההבדל בינו לבין הקולגות המשפיעים. רוחו של גליאנו איפשרה את המעבר מתכתיבים בעלי קודים בורגניים ואנכרוניסטיים לתפישה משוכללת ואירונית שביצעה בקודים הללו מעשים חתרניים. הוא היה דמות אידיאלית למרדף פאפאצי, בעל טמפרמנט של מורד יהיר עם הנטיה לדקאדנס ולייצנות. אי אפשר היה לדעת למה לצפות ממנו אבל אף פעם לא היתה שאלה בקשר לסנדרטים העילאיים. בתפקידו כמשיח שהגיח אחרי שנות השמונים הוא גרם לשילוב בין נובורישיות לסמרטוטים להיראות כמו בשורה מדליקה. הוא ייזכר כמקורי ונועז מבין אלה שהורידו את האופנה לרחוב, ביותר ממובן אחד.
אנה וינטור נתנה לו גב. קייט מוס יד. אבל גם שתי הנשים החזקות במיוחד הללו, שסייעו לו לטפס בחזרה על הבמה לא יועילו לגליאנו. תקופת הזוהר נמצאת מאחורינו לא פחות מאשר מאחוריו. תעשיית האופנה יכולה עדיין לשמש כבידור מרתק והסחת דעת קבועה, אך היא מזמן איבדה את האחיזה, מבוזרת ומדורדרת כפי שמעולם לא היתה. נוכחותו התוססת ומלאת השיגועים של גאלינו הצעיר מלפני עשרים שנה התאימה לתעשיה שהיתה עסוקה יותר ברוח התקופה ופחות בעצמה. כעת היא מפלטם של מי שנותרו לעמוד על הרגליים ויכולים לשלם בלי להניד עפעף את הסכומים המופרזים הנדרשים כדי להשתתף בחגיגה הממחזרת את עצמה, ששופינג היא בשבילם מילה לא מגעילה.
לפני שהיה פה אינטרנט, גאונים שהתחרעו על המסורת ושיבשו מוסכמות נחשבו פה לגיבורים של תרבות. נדמה היה שהשכילו לרקוד טנגו עם השטן הקפיטאליזים ובאחיזת עיניים אפילו להותיר אותו פה ושם, לפחות למראית עין, במערומיו. מקרה ג׳ון גליאנו – מי שהלביש את קרלה ברוני כרעית הנשיא סרקוזי בביקורם המלכותי הראשון בלונדון – הוא רק עוד אנקדוטה בשקיעתה של הזריחה. ללא קריצה ברווח שבין הטכניקה לפורמליזם, ללא לגלוג השורה על ההומז׳ים הרפלקסיביים וניצוץ משובה שיבצבץ בין הקפלים ושסעים, פסה החדווה. ההומור הסרקסטי ולא פעם מלוכלך שהפיל אותו בפח כבר לא רלוונטי. ממש כמו לכנות את פריז ברצינות בתואר – בירת האופנה.

שיחת בית קפה על אלוהים

אומרים שהיוגה משנה אותנו. יש המכנים את השינוי לכאורה – מטמורפוזה או טרנספורמציה. הנה היית כך והנה לא עוד. לאריך שיפמן, מורה ותיק וסלבריטאי יוגה ישנו תיאור של מצב העניינים הזה שהוא עד כדי כך מוצלח שאני מוצאת את עצמי חוזרת אליו כל פעם מחדש (בתרגום חופשי):"…זה ייראה כאילו עברת שינוי חשוב, לידה מחדש, כמו הפכת לאדם חדש, ויחד עם זאת, תחוש יותר עצמך מאי פעם״. שיפמן מדבר על היוגה על אימון שבו אנו נעים אל אי התנועה. הידממות, אם נרצה לכנותה. כמובן שלכל אחד הסבר משלו עליו הוא שט אל הים המשותף. אמש, למשל, קראתי ב-גורוג׳י דיוקנו של סרי ק. פטהבי ג׳ויס דרך עיני תלמידיו, הסבר של אחת מתלמידותיו הקרובות, אנני פייס, לגבי השינוי שמחולל התרגול בך. פייס, נסמכת על הסוטרה השניה (והמצוטטת תדיר) של פטאנג׳לי – יוגה צ׳יטה וריטי נירודהה, רואה בהשקטת או כיבוי תנועות התודעה (או עצירת הפעילות המנטלית אם נועצים בתרגום של דני רווה) את השינוי המחולל שאינו גרנדיוזי לרוב אך ניכר. גם פייס וגם שיפמן כוללים את אלוהים בהסברים היותר נרחבים שלהם לגבי האופן שבו היוגה משנה אותך.

ידיד שבעבר גם היה תלמיד, אשר במחיצתו ביליתי לאחרונה שעה ומחצה בבית קפה, שאל אותי על איזה סוג של אמונה באל מדובר בעצם לפי תפישתי. אין מקום הולם יותר להרהר בשאלה מבית קפה שכונתי שבו אובדת לך קצת תחושת הזמן ועצמך. בעיקר אם אינך מרבה לשבת בו.שיחות על אלוהים יכולות להיעשות בו בנינוחות שכמו אינה הולמת את הנושא הנכבד. סיפרתי לידידי על המושג היוגה-סוטראי אישורה – פרנידהאנה שאצל רווה מתורגם כ״התמסרות לאל; אחד ממרכיבי ה'יוגה המעשית'המפורטת על-ידי פטנג׳אלי בפרק השני של יצירתו..״ והוספתי את הצעתו של יוחנן גרינשפון (אשר ניתנה בקבוצת למידה של ארגון מורי היוגה בההיה לי העונג להשתתף) להשתמש בדמיון הבורא מציאות – להלן, הבאהבנה – ולתרגל משהו מן ההתמסרות הזאת לאל בדינמיקת היחסים עם המורה שלך. בעבור מתרגלי היוגה, סבר גרינשפון, שהוציא לאור תרגום נפלא משלו לסוטרות ב-2002, ישנן שתי סוטרות שאפשר לחוש את מהותן בעת האימון ואישוורה פרנידהאנה היא אחת מהן. כך שלאחר הסתבכות עם הניסוחים במשך כמה דקות מצחיקות-מביכות, אמרתי לידידי שנדמה לי שבעבורי זה כרוך בהתמסרות,  במובן היומיומי של האימון ובמובן שיש מישהו לשאת אליו עיניים שזהו התפקיד שממלא בעבורך המורה אשר בנוכחותו, נדמה לך שאפשר לחוש במה שמעבר למילים ולהבנה.

ידידי שאל אותי אם זה קשור לתשוקה שהיתה שם מקודם. לא נזקקתי לשהות להרהר בשאלה. התשוקה להתמסר לאמונה, היא, לפחות כך נדמה לי, כמעט הכרחית. לא כדי לתרגל יוגה, אלא כדי להפוך את התרגול לחלק מהחיים. בתחילת הדרך כלל לא עסקתי באמונה במובן הרחב אלא הצר משום שגיבשתי את האמונה בשיטה. רק אחרי שהאמנתי בה ללא ספקות הגיע הזמן להניח לה. שכן, היא רק שיטה. אם לצטט באופן מעט רופף את אנני פייס, עלינו להודות על כך שהיא עומדת לרשותנו ולהשתמש בה מתוך היכרות מתחדשת איתה ויחד עם זאת עלינו לזכור שהיא, ובכן, רק שיטה. ואולי השאלה אינה מה נמצא מעבר לשיטה? מי שמתרגל אותה לאורך זמן מוצא את עצמו בזמן זה או אחר פשוט נכנע. בסופו של דבר, אמרתי לידידי רגע לפני שעברנו לנושא אחר, הקטע עם האמונה הוא לא הכרחי כנראה אבל יש בונוס בצידו המתגלם בתחושות הפוקדות אותך יש מעין של שמחה ושלווה ״שמופיעות,״ כפי שמתאר זאת שיפמן, ״ללא כל סיבה גלויה.״