אם לא כעת, בטוח שיום אחד

 

"המבחן האחרון – למות בתודעה רוחנית" , עורך: גיריראג' סוואמי, תרגום: רונן מיוחס, הוצאת לפיד הידע, 267 עמודים, 74 שקל

 

"המבחן האחרון – למות בתודעה רוחנית" הינו אסופת חיבורים, סיפורים אישייים ועדויות מהצד המואר של ההליכה אל המוות, בעריכתו של גיריראג' סוואמי. סוואמי, לפי מילון המונחים הכלול בנספחים, הוא "מי ששולט בחושיו; כינוי לאדם בשלב הנזירות". שמו הסנסקריטי – גיריראג', ניתן לגלן פיליפ טיטון, צעיר משכיל מבית יהודי, שהתבגר בשנות השישים בשיקאגו, על ידי המורה הרוחני שלו, שרילה פרבהופאדה, מגדולי המלומדים והמורים הרוחנים שהופיע באמריקה לפני חמישים שנה ומילא בהצלחה רבתי את משימתו הקדושה: הפצת תודעת קרישנה ברחבי המערב.

גיריראג' סוואמי הוא מורה ומנהיג רוחני, סופר ומלומד, שבין יתר מפעלותיו נמצא גם הוספיס. הספר, שיצא לאור באנגלית לפני שנתיים, עוסק בהתבוננות מזוויות שונות בנושאים בלתי פופולארים כגסיסה ובמוות ויש מצב שיזכה לחיי מדף ארוכים. אם לא כעת, בטוח שיום אחד. זה ספר שיוצאים ממנו נשכרים, מי שיקרא את "המבחן האחרון" מתחילתו ועד קיצו, ילמד מנסיונם של המקורבים לאלוהים, ויבין, סוף סוף ואחת ולתמיד, למה החיים הם בית ספר לאיך למות ומדוע להתכונן  ברגע האחרון לרגע האחרון הינו מעשה של טירוף גמור.   

"חוסר יכולתנו להבין את המוות הוא המכשול הגדול ביותר להבנת החיים," גורס כבר בפתח הספר, ויצ'טריה דאסה,  בחיבורו "להבין את המוות". ומבהיר: "לגישתנו לשאלת המוות יש השלכה ישירה על הדרך שבה ננהל את חיינו. לכן המחשבה על מסתרי המוות היא דבר נחוץ. היא חלק מתפקודה הטבעי של האינטלגנציה האנושית שאי אפשר להתכחש לו…הסתרת המוות, והבורות בכל הנוגע אליו הן טרגדיה גדולה." (עמוד 31)  

בעת כתיבת הדברים הללו היה ויצ'אטרה אדם צעיר ובריא יחסית. חלפו 25 שנה והוא אובחן ב-.SLS לפני שנפרד מגופו אמר לידיד נפשו, עורך הספר גיריראג' סוואמי: "כשעומדים על סף המוות מגלים שהוא לא כפי שחשבנו. ..המוות אינו דבר שלילי או הורסני; להפך, הוא מעשיר חיים. החיים מטרתם להעביר אותנו שיעורים, והמוות הוא המורה הטוב ביותר שמלמד אותנו את השיעורים החשובים ביותר, כי הוא חושף את המהות ואת המטרה של חיינו ושופך אור על טבענו הנצחי והרוחני." (עמ' 24)

מיד אחר אותו חיבור, שנפתח, אגב, בקיסר אדריאנוס, דילג אצל סארטר וייטס ופיזז עם הבהגוואד גיטה, מופיע "לזכור את המוות" של רוידנרה-סוארופה (ד"ר ויליאם ה' דדוילר)  שדן בתכנות האוטומטי של ההכחשה של המוות ומסביר למה הנשמה אינה מסוגלת לחשוב על עצמה במונחים של מכונית שכורה. המלט של שייקספיר וטולסטוי ואיוון איליץ' שלו מגוייסים לפירוק המנגנון ההכחשה והנה, כמו בתעלול של קרישנה,  מתפרק מעצמו גם אותו המנגנון אצל הקורא, המוצא עצמו מתמסר ומשתומם כאחת, מילא הפנמת הרעיון של תרגול רוחני שבו נחווה תהליך המוות כחסד,  איך זה שכל העיסוק במוות מוות מוות הזה, בכל זאת, כזה מרנין, אנין ומרתק?

עצם הקושי בקבלת רעיון היותנו בני תמותה, היה ידוע לקרישנה בשעה שהורה בבהגווד גיטה את "הבנת הרע שבלידה, מוות, זקנה וחולי". ההתנגדות לדון בכך עם עצמנו היא המכשול. ופה מצטט רוינדרה סוארופה את מורו פרבהופאדה שהסביר: "הדחף להתקדמות בחיים הרוחניים מקורו בראיה פסימית של החומר ושל הסבל שבלידה, מוות וחולי". זה אולי עשוי להישמע מדכדך, אך המחבר, תלמיד חכם, שולף: "בלז פסקל, הפילוסוף הצרפתי הדגול מהמאה השבע-עשרה – שהיה גם תיאולוג ומתמטיקאי – הבחין: 'בני האדם הם בהכרח מטורפים, כך שלא להיות מטורף זו צורה נוספת של טירוף.' במילים אחרות, לו היינו מביטים בעולם סביבנו כפי שהוא באמת, היינו משתגעים. לכן אנו משמרים את האשליות שלנו. אבל אלה המסורים לאל, עליהם להתפכח." (שם)

אז צודק וצדק ויצדק פרבהופאדה, שהטיף לניפוץ האשליה החומרית, כי מרגע שמתגברים על ההתנגדות וחוזרים לקרוא ב"מבחן האחרון" (אם אפשר, אז פרק אחד לפני השינה) אפשר להבחין בתחושה דקה, צוהלת ומתוקה, שמקורה מי ידע? אולי היא תוצר של השהיית מנגנון הכחשת המוות, או שמה מהידיעה שהספר הוא זה שבעצם קורא אותך.

מי שחושש מעבודה זרה, ודאי ימצא ערך מוסף בהכשר שמעניק הרב דוד רוזן, נשיא עמית בארגון "דתות למען השלום" לנוסח העברי של "המבחן האחרון", הכשר אשר מנוסח בזו הלשון (המופיעה על הדש): "וכפי שהרמב"ם מדגיש בהקדמתו למסכת אבות – עלינו לשאוף לקבלת חוכמה מכל מקור בעולם…הספר ממחיש את המשותף לדתות, מעבר למפריד. אין ספק שהתובנות הרוחניות המוצגות בספר יכולות לסייע לכל אדם בהתמודדות עם המוות, ולחזק את הבנתנו שהמוות הוא רק 'לילה בין שני ימים'."

בין סיפורי הליווי של חולים סופניים נמצא גם הסיפור האישי של עורך הספר גיריראג' סוואמי, אשר בפרק מוקדם יותר בספר, קראנו את ההסבר שלו לאחיות  של הוספיס בסן דייגו: "בתרבות הוודית רגע המוות נתפס כמבחן הסיום של החיים, הצלחה במבחן הסיום משמעה לחשוב על אלוהים. לכן, ברגע המוות, המאמץ כולו מתרכז בעזרה לאדם לזכור את האל. שאר הפעילויות שאנו עושים במהלך חיינו הן הזדמנות ואימון לחשוב על אלוהים ולזכור אותו."

לא בכדי מזכיר הסוואמי באותה שיחה את העובדה שגם במסורות אחרות נהוג להזכיר את שם האל ברגעים הללו.  בטקסט אישי ומרגש הנושא את השם "אבי ואמי –  מבינים את מזלם הטוב", הוא מתאר את חבלי הפרידה מהוריו הנוטים למות. פרידה שהיא מפגש מחודש, שמהדהד את הפרידה בשנות השישים, בעיצומו של המרד ההיפי, כאשר הבן ויתר על שמו, ביתו ומולדתו והלך אחר המורה הרוחני שלו.

וזהו רגע השיא בדרמה הלירית, המתרחש ליד מיטת אביו השרוי בתרדמת של  הסוואמי: "סוף סוף הייתי איתו ביחידות, הנחתי את ראשי תחת כפות רגליו, החזקתי אותם בידיי והצמדתי אותן לראשי. בתרבות הוודית בנים מכבדים את אביהם, ותלמידים את מוריהם, בנגיעה בכפות רגליהם…הבעתי את אהבתי אליו באותם רגעים בהם שהיתי איתו ביחידות. הבעתי את הערכתי ותודתי על כל מה שעשה למעני ולמען אחרים, ועל מי שהיה…שרתי לו בשקט שירים ותפילות בסנסקריט, וחשתי שהוא מקבל את כל מה שהצעתי לו."

וכחלוף כמה דקות ופסקאות ספורות: "ישבתי בשיכול רגלים לצדו והחזקתי את ידו הימנית, ואחותי ישבה על כסא בצדו השני והחזיקה את ידו השמאלית. וכפי שנהוג במסורת היהודית, התחלנו לשיר בקול, 'שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד.' זוהי התפילה הקדושה ביותר ביהדות, תמצית האמונה היהודית. הרבנים ממליצים לאדם שעוזב את הגוף לומר, יחד עם קרוביו, את 'שמע ישראל'. תוך כדי השירה והתפילה הנלהבת לאל ולתהילותיו, עיניו של אבי נפקחו לרווחה, פיו נפער והתרחב לחיוך, והוא עזב."

לטון המדוד שבו מספרים באזניך הקולות על תובנות שמגיעות כשנותרים ימים ספורים יש השפעה מרגיעה, כבאיכות של מנטרות וודיות, וכוחו של הספר נובע מאותה חזרה חוזרת ונשנית, במילותיהם, ואפילו בהומור, על עיקרי התורה. "בכל יום אנשים נאלצים נאלצים להתמודד עם הידיעה הנוראה שהם עצמם או אדם קרוב להם חלו במחלה מסכנת חיים," כותב אחד הדוברים, "כשהדבר נודע להם, הם כועסים, מבולבלים, מרגישים מרומים ותוהים למה זה חייב לקרות דווקא להם…אנשים שחשים מרומים, להוטים להשליך את רוע מזלם על אחרים. הם נזהרים שלא ירמו אותם, אך להוטים לרמות אחרים." (עמ' 166).

קל לזהות בסיפורים את עוצמת החיות שחווים מי ששהו במקום ובבזמן הנכון ואי אפשר שלא להתקנא בסביבה התומכת שהקהילה למדה לספק לעצמה. ועל כל אלה מגדיל ה"מבחן האחרון" ומציע סמינר הצצה קצר ומרוכז לתוככי עולמה המופלא של האמונה המסתמכת על הכתבים הוודים, אשר ממנו מושאלים בקלות יתרה ומבלי להבין בכלל במה אמורים הדברים – מושגים כמו קארמה וגלגולים.

לא לעיתים קרובות יוצא בעברית ספר קריא המעמיק בתחום הרוחניות ויתרון "המבחן האחרון" בהיותו מסביר פנים לסקרנים ולחפשנים, ממש כפי שדגל המורה הדגול פרבהופאדה. ברוח זו נעשתה גם עבודת התרגום המצויינת שניכרת בה גישת הבהקטי יוגה. בין יתר מעלותיו, ניחן המתרגם רונן מיוחס בשמיעה מוסיקלית חדה שמסייעת לו להפגיש שתי לשונות קדושות מבלי לאבד דקויות של הגות ומדרש. בתוך העברית הזורמת הזאת, הופכים מושגים ומנהגים מזרים ומוזרים למוכרים ומפתים. הרא קרישנה.

 

בכתבה מרתקת אשר תורגמה מהניו יורק טיימס, מדווחת ג׳ין ברודי על מחקר שבצעה אשר מצא כי סריגה מועילה כמו מדיטציה ויוגה ואפילו מעפילה עליהן, היות והיא מייצרת פירות מוחשיים להתענג עליהם.

הממצא שסריגה תציל מאלצהיימר (סבבה, לא מאלצהיימר אבל בהחלט מאיבוד זכרון דמנטי) התחבר לי בראש עם סיפור נהדר של באבא ראם דאס, ששמעתי בהקלטה של הרצאה שנתן בשנות השמונים.

מעשה במרצה המואר שבא לחלוק את תובנותיו באחת מערי אמריקה, אי שם בשנות השבעיםֿ והתפלא לראות אשה מבוגרת, מתוקתקת בהופעתה, ישובה בשורה הראשונה של האולם, שהמה באותן שנים בעיקר בני תשחורת היפים. אחרי שהנהנה בהסכמה והבנה לכל מה שתיאר על הבמה – מניתוח חוויות הסמים הפסיכדאלים ועד הפגישה עם הגורו ששינה את חייו – שאל אותה מהיכן לה?

הגברת נתנה בו מבט של קושרת קשר והמתיקה באוזנו: ״I croshet״

והרי כמה מהמסקנות המופיעות בכתבה של ברודי: ״בטסאן קורקהיל, מאמנת אישית לאורח חיים אישי, שכתבה את הספר "Knit for Health & Wellness", הקימה אתר בשם Stitchlinks כדי לחקור את ערכה של "הסריגה התרפויטית" כפי שהיא מכנה אותה. 54% מאלה שכתבו לאתר סיפרו שסבלו מדיכאון קליני ושהסריגה שיפרה את מצב רוחם, אפילו מאוד. בנוסף, קורקהיל ועמיתיה ערכו מחקר בקרב 60 אנשים הסובלים מכאבים כרוניים אשר למדו לסרוג. מדיווחיהם, נמצא כי הסריגה מסיחה את הדעת מהכאב ויכולה להפחית אותו. מסקנות המחקר היו כי המכניזם הבריאותי שעומד בבסיס הסריגה, אשר דורש מחקר נוסף, הוא בין השאר התנועות החזרתיות והקצביות שתורמות לתחושה מדיטטיבית ולשחרור סרוטונין מוליך עצבי שלו תפקיד ראשי בעיבוד כאב ובתחושות וברגשות הנכללים בהגדרת מצב רוח, שינה ושובע; השפעתו של "המוצר הסופי" על מערכת הגמול במוח שתורמת לתחושת סיפוק. מטרתה האבולוציונית של מערכת זו היא לשדר כי בוצעה פעולה חיובית שיש לחזור עליה; וגירוי מוחי שנוצר מהצבעים והמרקם של החוטים ומהיצירתיות אשר מחזק את התפקוד הקוגניטיבי. בנוסף, קורקהיל סבורה שהמוח אינו יכול לעבד כמות נתונים גדולה בבת אחת, ופעילות הדורשת מיקוד כמו סריגה מקשה עליו לעבד את אותות הכאב המגיעים אליו וגם סוגיות מטרידות אחרות הגורמות למתח וחרדה.״

יש לי הזדהות גדולה עם הממצאים האלה למרות שלא סרגתי מאז גיל 12. בקירטאן שט אחד, על נהר הגנגה, למדתי לשיר את המהאה מנטרה. שם, מתחת לשמיים מכוכבים, בערב סוכות, טרם ראיתי את האור שבצלילים אבל הרגשתי היטב את הצפת הסרוטונין. ממחקר שאני עורכת מאז, אשר ברוח המורה הבאבא הדגול מתבסס על צבירת ידע בצד התנסות אישית, אני יכולה לדווח על ממצאים דומים. המנטרה מצילה. אולי לא מאלצהיימר אך כמו עם סמים, התאהבות ויתר הדברים שמרחיבים את תודעתנו, התמכרות לשינון יכולה להציל מהסבל הגדול המכונה בפינו – שעמום.

Mere Gurudev

של קרישנה דאס ופה בקליפ בביצוע חי עם בתו, ג׳אנאקי קגל.

 

גורודב שלי, אני מציעה את אמונתי כפרחים לכפות רגליך,

כל מה שיש לי אתה נתת לי, ואני מוסרת את כולו לך.

אין לי אהוב ואיני יודעת אותך.

אין בי אפילו הכוח לסגוד לך,

אבל ידיעתי שלי, הגוף הזה שלי,

כל חלקיק שבי – מוקדש לך.

אתה האחד בלבי ובמחשבותיי.

אתה האחד לו אקרא.

עכשיו הפוך אותי לכלי, כל שאני אציע לך.

 

 

לשמוע, לחזור, לזכור, לסגוד, לשרת, לשאת, למלא, להתיידד ולהתמסר

״אכן, מילותיו המרפאות של אדם בעל אהבה טהורה לאל יכולות להשקיט את מוחו הסוער של מי שנמצא במצוקה, ולחזק את אמונתו השברירית. בסופו של דבר, העיסוק בתשע דרכי המסירות לאל, כפי שמצוין בכתבים הוודים – לשמוע על אודות האל, לחזור על שמותיו, לזכור אותו, לסגוד לו, לשרתו, לשאת תפילות, למלא את הוראותיו, להתיידד עמו ולהתמסר אליו כליל – יכול להפיג את המצוקות החומריות הקשות ביותר.״

סאנגיטה דאסי, מתוך המבחן האחרון – למות בתודעה רוחנית בעריכת גיריראג׳ סוואמי ובתרגום רונן מיוחס, הוצאת לפיד הידע.

זעזועים, געגועים, סערות וטיסות-רוח לשם שמיים

״חיים אנחנו מבקשים, לא פחות ולא יותר, חיים שלנו ממקור חיינו, מטבע ארצנו, פרנסת הגוף ופרנסת הרוח. באים אנו אל ארנו להקלט בקרקענו הטבעי, שנעקרנו מתוכו, לינוק בשרשינו מן המזון אשר באדמה ולשאוף בעלינו מן המזון אשר ברוח, ומכח היצירה אשר בקרני האור…אבל זו המבוכה וזו החולשה: אין עינינו אל אשר לפנינו ואין נפשנו אל חיינו פה, עינינו פונות לכל הצדדים, משוטטות בכל הארץ; מוחנו מלא השקפות עולם (על הרוב ברושוריות) מכל המינים, קבועות במסמרות או תועות בין השמים ובים הארץ; בנפשנו תוהו-ובוהו של התמכרות, שאיפות, תביעות על פי שבלונה ידועה ותוהו ובוהו של שלילת כל התמכרות, שלילת כל שאיפות, כל תביעות על פי שבלונה אחרת ידועה, ומצד אחר – זעזועים, געגועים, סערות, טיסות-רוח חולניות לשם שמיים, והכל מעולמותיהם של אחרים, מהרוחות מהזרמים שבחיהם של אחרים, מהשפעתם, הקרובה והרחוקה, של כל אלה.״

 

מתוך קיצור כתבי א.ד.גורדון, עמ׳ 34.

תרומה

אתמול התקשרה אחת והיום התקשרה אחרת: ״שלום, מדברת מוריה מ״לתת תקווה״, מה שלומך? שלומי טוב, אך אינני מעוניינת לתרום. הן לא תוכלנה לזהות אצלי שביב של היסוס כאשר אומר להן זאת. זה בסדר מצידן, אני רק עוד אחת, תכף ננסה עם אחרת. אני לא אומרת להן שאני חושבת שהן חלק מהמזימה הקפיטליסטית, שנועדה לגרום לך לשחרר את הכסף שלך בעבור תחושת עשיית מצווה. מה אכפת להן מהצידוקים שלי? רק לי הם נחוצים. ואם לא אכנס עם מוריה מ״לתת תקווה״ לפרטים ילדים? ילדים חולים? פגועים? מוגבלים? מוזנחים? עזובים? – למה שהיא תתעניינה בפרטים הקטנים, המטופשים, מהם מורכב הסירוב האוטומטי לתת לה את נתוני כרטיס האשראי? מוריה כבר עברה הלאה, כשאני נתקעתי איתה.

בניגוד לשיחות עם רבות אחרות כמותה שהתקשרו ושאלו לשלומי בלי שהן מכירות אותי בכלל, כחלק מריטואל חימום המנועים לקראת השידול – הסתיימה בתחושה שהיא דווקא הבינה למה אני מסרבת לשמוע את הדיקלום שיגיע אחרי המהשלומך ומדוע אני חוסכת לשתינו את המשך המפגש ולא נדחפה עם הלאתרצילשמועבמהמדובר, שהוא השלב הבא, אחרי המהשלומך. לפי הקול שלה כבר בהתחלה היתה לי הרגשה שהיא מרגישה, למרות שכמוני היא כבר היתה מופעלת על ההתניות שלה. וזה שלא התנגדה לבקשתי לסיים את השיחה בשלב כל כך התחלתי, אישש את הרושם הראשוני.

היא עושה שירות חשוב לעצמה בעבודה שלה, אי אפשר להימנע מכך. היא אולי יושבת מאחורי מסך, בתא קטן, או בביתה ומטפלת בתינוק שלה. אולי היא גם סבלה מאוד והיא יודעת על מה היא מדברת כשהיא אומרת שהיא מ״לתת תקווה״ ולא סתם מקריאה את מה שכתבו אחרים. היא בטוח חושבת על העבודה שלה, בהתנדבות או בשכר, לגמרי אחרת מאיך שאני חושבת עליה. זה צריך להיות כך, כי זו העבודה שלה, ואת התרומה שלי, אעשה היכן ועם מי שאבחר. לא בטלפון ולא בכרטיס אשראי.

תרומה היא פעולה שכדאי לנסות לעשות אותה מתוך הלב ותוך כדי שמסתכלים בעיניים. למדתי את זה אצל איש כדורי השוקולד שכבר שנים מתרים בשכונה למען ארוחות לרעבים. הוא הולך עם מגש ועליו כדורי שוקולד. פעם קניתי ממנו כדור והוא צירף ספר מתנה, ״לחיות באמת – בהגוד גיתא כמות שהיא״, תרגום צנוע של דורית לובן לספרו הענק של שרי שרימד א.צ׳. בהקתיודאנתה סואמי פרבהופאדה. ניסיתי לקרא את הספר, 468 עמודים ולא צלחתי יותר מכמה בודדים, שחיפשתי אותם במיוחד כדי לחפש מובאות שמצאתי אצל ב.ק.ס איינגר. למרות שויתרתי על הלימוד שמרתי את המתנה.

כשנפתח הסטודיו ליוגה שלנו, הנחתי בכוננית הספרים את הספר הזה, שמרתי לו חיבה בשל נסיבות מסירתו לידי. את הספר הפקדתי ביחד עם הסטודיו אצל אחרים, בלי להסס אפילו. השארתי אותם מאחורי. הספרים שלקחתי הביתה עסקו בהאטהיוגה. לא קניתי מאז כדורי שוקולד. כאשר צץ לפני האיש עם המגש בפעמים הבאות לא היה עליו ספרים, רק כדורים. יותר משנעצרתי, חלפתי על פניו. הוא לא נטר לי על כך. בכל פעם שמבטנו הצטלבו הרגשתי שהוא לא רוצה ממני דבר והוא זוכר כמוני מה הפקיד אצלי. היה נעים להחליף איתו חיוכים. לפני שנה באתי לבקר בסטודיו ומצאתי את הספר, מחכה לי.

אני לא בטוחה אם הוא נעלם משכונה, או שאני שהתחלתי להרגיש בחסרונו, דווקא עכשיו, כשאני במצב רוח לקנות ממנו את כל המגש. אני שוב מנסה לקרוא את הספר וזה כמו לנסות לטבול במי הגנגה נגד הזרם, תוך כדי שנאחזים בשלשלאות שרשרת המתכת. בהודו, לפני כל כניסה למקדש או טבילה בנהר, היו אומרים לנו: סלואליסלואלי, אחד אחד, ללכת לאט, להחזיק חזק. אם כך, פסוק פסוק, עמוד אחר עמוד. ״ולעולם אל תדבוק באי מילוי חובתך,״ כפי שגורס סוף פסוק 47 בפרק 2.

חל שינוי בתודעה

אמש צפיתי לפני השינה בסרט נפלא על הסנדק של האקסטזי שהוצע בחינם מתוך ספריה הוי.או.די של ערוץ 8. זה היה סרט ברמה רוחנית כזאת גבוהה באריזת מתנה. באחד הרגעים המזככים בסרט מציעה חברתו לחיים של הגיבור, גאון בכימיקלים שהאל שוכן בלבו, את המישוואה בין סמים משני תודעה להתאהבות. גם התאהבות משנה את התודעה, היא אומרת בסרט בערך כך, ואנחנו לא מצפים שתוצא מחוץ לחוק. הרבה הרבה יותר אנשים מתו בגלל שהיו במצב של התאהבות מאלו שמתו בגלל שהם לקחו סמים פסיכדליים. זה התקשר לי עם התחושה שהיתה לי תמיד לגבי האשטנגה-יוגה, מיד בהתחלה, של התאהבות כבירה, בלתי מובנת, מצחיקה אפילו. כמעט מתנצלת לנוכח היסחפות פרועה. זה כל מה שעניין אותי וכל מה שרציתי לדבר עליו. להתמסר לו. בחוויה הדתית גם מדברים על התאהבות ולא בכדי: כשאני תופסת את עצמי על חם צוחקת ושמחה, לבדי, סתם כך ולא סתם כך, אני חושדת בעצמי. בדיוק אותם הסימפטומים. הללויה.

חמש יחידות

אף פעם לא חשבתי שאזכה לנפנף בזה אבל הנה – לא אלמן ישראל – גם אני עשיתי פעם בגרות מורחבת חמש יחידות במתמטיקה. בזמני ההוא, בתיכון הפריפריאלי הפריווילגי כנראה, היה מותר ביחידה האחרונה לבחור אילו יצירות ספרותיות שרוצים. זה היה החלק הכי מתגמל. היות שהייתי היחידה, הועמד לי מנטור, המורה הקשיש לקולנוע חיים ישראלי

בני, שסיים בגרות מורחבת כזאת לא מזמןֿ, הסביר לי השבוע איך זה עובד בימינו. שימח אותי לשמוע שביאליק עדיין בחובה. עדיין משניאים אותו על הצעירים, אם כך. כמו שביאסו את הדור שלי בע. עוז וא.ב ויהודה עמיחי.

רק כשהתקרבתי אל החוג לספרות בתל אביב – לא זה שבאוניברסיטה זה שהתכנה ה״ברנז׳ה״ – הבנתי שלא במקרה החבר׳ה רובצים בקפה על יד בית דבר. ועדות מסדרות, הן כמו הפראיירים, לובשות ופושטות צורה אך המנגנון לעד נשאר.

לימודי הספרות בבתי הספר התיכונים הם גם מעשה של הצלת נפשות ולכן קשה ליישב את הסתירה – איך זה שהיו לי מורים כאלה נהדרים לספרות ובכל זאת החובה ללמוד את הספר לצורך עבודה או בחינה השניאה אותו עלי. תיעבתי את רסקולניקוב. הביכו אותי התאומים הערבים. קריאת ספר היא מעשה אינטימי והדיבור עליו בכיתה הוא גס והמוני.

שלושים שנה לקח לי להעז לקרוא את עגנון אחרי שלעסתי את חצץ ב״דמי ימיה מתה אמי״. אז לא יכולתי להבין זאת אך היום אני מסכימה עם המורים לספרות, זה אכן תענוג עילאי. מספרים על ברל כצנלסון שהיה נערץ על בנות העיירה. ואלו שזכו להתקרב אליו היו מוזמנות לבית הוריו ושם היה משאיל להן מספרייתו המפוארת ספר שהאמין שיתאים להתפתחות שלהן. חיזק אצל זו נטיה מוחלשת ואיזן אצל האחרת עודף התלהבות שעלולה להזיק לה

הספרים שכן נכנסו לתכנית הלימודים בספרות לבגרות מורחבת גרמו לי לחפש את הספרים שלעולם לא היו נכנסים לתכנית הלימודים. שהיו קלים לקריאה, מרתקים, מורדים במוסכמות. לא של הזמנים שבהם נכתבו, אלא בזמנים שבהם נקראו. ולא רק בישראל הבורגנית, גם בארצות המערב. ולא רק מה שמנחם פרי קבע. להפך. אם יש ספר אחד שאני קצת מצטערת שלא הכריחו אותי ללמוד בתיכון – זה הספר ״שׁווים ושווים יותר״ של סמי מיכאל. אולי חבל שמנחם בגין לא הכריח להכניס אותו לתכנית הלימודים שלנו, אני זוכרת שקראתי אותו בשביל הכיף וחטפתי בומבה – אבל בעצם מזל. מזל גדול כי הוא הפך בכך לבלתי נשכח.

אמונה וכפירה

מספרים על רבי הילל מפאריטש שהגיע לבית הכנסת בליל יום כיפור שיכור כלוט. ולא רק שנכנס אף הסתחרר בין המתפללים ברגלים כושלות ואז צנח על הריצפה ושקע בשנת הלומים עד הבוקר שלמחרת. צדיק וסגפן היה רבי הילל, שבקיאותו הקנתה לו את הכינוי ״העילוי מחומץ״, העיירה בה נולד בשנת תקנ״ה. וזכה ואצה לו הדרך להיות מגדול משפיעי חב״ד והפיץ את התורה בהרחבה ובסדר הגיוני והיו לו גם כמה וכמה מנהגים מוזרים – מעולם, למשל, לא עבר בעגלה על גשר ותמיד היה מתעורר לבד כשהתקרבה העגלה אל הגשר.

בבוקר התעורר רבי הילל והצטרף לתפילה כאילו לא היה ליל אמש. משראו שהוחלק לו האינסידנט, שאלו המתפללים את האדמו״ר לפשר סלחנותו כלפי בן טיפוחיו. מה השיב להם? אמש בעת כניסת היום הקדוש באה אשה לבית הכנסת וביקשה כסף מהמתפללים. דרושים היו לה 5000 רובל שאותם עליה להשיג עד למחרת בבוקר ואם לאו, תסולק מביתה. ניגשה לרבי הלל והוא נתן לה שלושה רובל שהיו עליו ואז הלך איתה בכל העיירה להתדפק על הדלתות.

כה הלכו השניים מרחוב לרחוב לרחוב עד שהגיעו בחצות הליל לבית המרזח אשר בשעריו התגודדו בליינים. רבי הילל לא היסס ופנה ישירות אל הלב שלהם. החבריה, שמצאה את הסיטואציה מבדחת, הסכימו להשלים לו את ההדסטארט, בתנאי שישתה כך וכך בקבוקי שיכר. עמד רבי הילל ביניהם ולגם את כל המכסה שסוכם עליה ונשאר עומד על רגליו.

ידידי ישראל סיפר לי את המעשיה המלבבת הזאת משום ייחוסי המפואר. סבתא של אבא שלי היתה נינת העילוי מחומץ.  ולאבא של אבא שלי היא קראה הילל על שמו של הרבי הילל מפארטיש. סבא הילל שלי , ללא עוררין ולפי כל הסיפורים, איש חסיד היה. ישראל סיפר שישנו ספר שלם המאגד את סיפוריו המצחיקים והמוזרים על סבא רבא רבא רבה שמשלבים תמהונות, אדיקות ומה שביוגה מכנים – בהקטי. דבקות ומסירות לאהבת האל יחד עם הפצת תורתו בסבר פנים לבבי. או חסידות, אם מחפשים את המקבילה העברית.

ישראל ידידי הוא חסיד מלידתו בשכונת ממאה שערים ולכן שאלתיו כיצד לפרש את מוסר ההשכל של המעשיה. אמר שהפירוש לפי חב״ד הוא החשיבות שבחוזקת השכל על הרגש – זו העבודה. אחר כך שלח אותי לאתר חב״פדיה. ניסיתי לפרש אותו לעצמי על ידי כתיבתו במילותיי כפי ששמעתיו ממנו. עבודת קודש, בית כנסת, בית מרזח, אשה במצוקה חומרית שהמתפללים המידפקים באגרופיהם על לבם שהוא משכן האל כלל אינם משגיחים בה. אמונה שלמה מתערבבת בכפירה גמורה. ואז קראתיו שוב והבנתי – רק צריך להעביר הלאה את הסיפור של סבא רבא רבא רבא הלאה.

 

תרגום בגוף הסרט

״ובתוך תיבות אחדות התלכדו שניהם באחדות מטרה שרק לעיתים נדירות הגיעו אליה בחזרות, שוב לא התרכזו במאמץ שלא לטעות ויכלו להתמזג במוסיקה בלי מאמץ.״

(איאן מקיואן, ״טובת הילד״, בתרגום מיכל אלפון עמוד 180)

האין הציטוט הזה מתאר להפליא את החוויה של תרגול יוגה ברגעיו המתוקים? כשהתאמנתי עם שאראת בריטריט בהימאליה באוקטובר האחרון, הרגשתי בדיוק כך. כלומר את ההתרכזות במאמץ שלא לטעות. את כל החזרות שנעשו לקראת חמשת הימים האלה וכל החזרות האחרות שהיו הכנות מבלי שידעתי שעוד אגיע. סוזנה, מורתי וחברתי השתמשה בדימוי של מטרונום כדי לתאר את המקצב המהפנט שגורם לך להתמזג במוסיקה שהפרטיטורה שלה מוכרת כל כך – בלי מאמץ, בלי לחשוב על התווים ועל הכיוונון והעוצמה המדוייקת. הוא מורה שגורם לך לעשות דברים שלא האמנת שאתה מסוגל להם, הודה תלמיד נאמן משדחקנו אותו להסביר מה המיוחד ביורש העצר שהוא גורו בהתהוות. ואני אמרתי – הוא מנגן וגורם לך להתנגן. באנגלית זה נשמע גרוע.

אבל בעצם לא באמת היינו צריכים להגדיר לעצמנו בתוך הקבוצה את החוויה של התרגול עם שאראת, כי כולנו חלקנו את אותה תחושה.  ולנסות להסביר אותה זה כמו להסתובב על ידה. יתכן שיש לזה גם קשר עם אוירת כוכב הרוק העולה שסביבו. בעידן הזה כבר לא מנשקים כפות רגלים רק מבקשים צילום משותף. כמעט כולם, בדרך כזאת או אחרת יזכו לצילום משותף ומשמח לב איתו.  וגם לזה שכולם כמעט, תודה לאל, השתדלו לשמור פאסון לידו.

הוא אדם מאוד מנומס ומרוחק ושופע קסם אישי, בדיוק במידה הנכונה. שום עניין בלהסתחבק. שום תיאור שינסה לפרוט למרכיביה את צורת הלימוד לא יסביר את התחושה שהיתה לי אחרי השיעור הראשון איתו. הרגשתי את הלב שלי זז ותרגמתי לאנגלית כדי לשתף את מרגריטה חברתי-שותפתי לחדר באשרם, שנותרה אף היא – דבר נדיר אצלנו בתוך צמד חמד – בלי מילים. "i was mooved" אמרתי לה בהפתעה, הן על המשפט והן על תוכנו, והיא הנהנה ושאלה למה אני מופתעת.

הצטערתי שאין בעברית מקבילה לאיי וואז מובד. לתחושה המסויימת הזאת שיש בה פתיתי התרגשות ועצב נוזלי שנקרש במהירות. הסדק בתוכנו, כמו שהגדיר אותו לאונרד כהן בשירו הכה יפה- צלצלו בפעמונים. לחשוב בעברית להקשיב לאנגלית, לקרוא בעברית ולענות בו זמנית באנגלית עשה לי סלט גדול בראש ועיקר המאמץ שלי ביתר המפגשים שכללו גם מה שמכנים באמריקאית רוחנית – קונפרנס ונראה לי סוג של סטצנג, היה להבין מה אומרים ולא להתבלבל. לפיכך חיבבתי מאוד את השארם והכריזמה שלו, אותה נינוחות יחסית שהוא משרה בתנאים הלא נינוחים הללו של הגורו מהודו והתלמידים מכל קצוות תבל. יתכן שצחקנו בחפץ לב מוגזם מההלצות שלו אבל היו לנו נסיבות מקלות; הוא דיבר לעניין ויש עליו חוש הומור. מצד שני, יש לקחת את הדיווח בערבון מוגבל, כי הקבועים של מייסור טענו שהוא היה מאוד נחמד, כנראה מכך שהיה נרגש לבקר לראשונה בהימאליה, ושנדע שבמייסור הוא הרבה יותר קשוח.

מוזס, שאירגן את כל המסע של המשלחת, אמר לי שאין דבר כזה בעיות, הכל זה רק מכשולים בדרך לאלוהים. אני כמעט בטוחה שזה הציטוט המדוייק ואני זוכרת איך צחק ונופף בהגזמה בידיו כשאמר את על מדרגות האשרם. זה נאמר בהקשר של התבדחות – אמרתי לו שלא הייתי מתחלפת איתו ועם הבעיות הארגוניות השוטפות שישבו לו באותו בוקר על הראש והיו כרוכות ב- 150 איש ושאראת ומשפחתו שניסה לשכן ולשנע בעיר הקודש בהימלאיה. אמרתי שלא הייתי מתחלפת איתו כי הוא הביע מקודם סימפטיה, בתור יהודי וסוואמי לשעבר, לצרות שלנו עם הפלשתינים בעיצומה של אינתיפאדת הסכינים. בהיותנו בהימלאיה אמרה לי הוג׳ונג אהובתי, משפט שהניף על קצה אצבע אחת את כל התורה שלמדתי שם בהימלאיה  – כל אחד מאיתנו נמצא בסרט הקטן שלו.