אוזניות

לא מזמן תעיתי בסבך מחשבותי בשעת הליכה נמרצת על חוף הים, חבושה באוזניות שמהן בקעו מנטרה משגעת. תעייתי זו תחילתה בתהייה: מהו דין הסתובבות עם אוזניות בעת השהיה במרחב הציבורי. מבחינת האימון, כוונתי. אם במקרה זאתי שמהלכת כך על רצועת החוף מנתקת את עצמה ביודעין מפס הקול שבחוץ היש מצב שהיא מחמיצה משהו מחוויית השהות המלאה בערות?הנחתי שכן, בכל זאת – הליכה בטבע וגו׳, וכנראה גם לא, מסיבות שונות. משק גלי הים בחול הוא מהרעשים היותר מבורכים בדרך כלל. קול התנפצות הכדור כנגד המטקה או צרור צרחות של איש חשוב, שאינו מחמיץ את אפשרות ניצולה המלא של הליכת בוקר ומסדר עניינים כל הדרך בנייד, יכולים להפריע לאללה.

אז למה לא להקשיב למנטרה, במקום?

אין דמיון של ממש, לכאורה, בין הסיטואציה בים וישיבה בקרון רכבת העושה דרכה מתל אביב לבאר שבע, תוך האזנה קשובה למדיטציה מודרכת. אנשים מדברים לך מעל הראש, נופים חולפים על פניך, השיקשוק המפורסם כבר מזמן אבד מן העולם. לא נותר אלא לתרגל את היותך, בין השאר, אי של התנתקות ממציאות לא רצויה. לעשות מדיטציה באפליקציה ביותר ממובן אחד.

ועם זאת, משהו בשתי הסיטואציות היה דומה. אקרא לזה – הטריק של הקביים: כי נעים להתנתק מהלהג וקולות הנפץ ומעודד עוד יותר לעשות זאת בחברת מישהו שאפשר לסמוך עליו. בין אם הוא שר היגד ועוד היגד, או מעביר הנחיות לישיבה שקטה.

אי לכך, אני מאוד אוהבת את המדיטציה באפליקציה שלי. ולא רק בגלל שיעקב רז הוא המנחה המועדף עלי בכל הזמנים, אם אני כבר מחרפת את נפשי בישיבה בחברה. גם בזכות היותה כמו מובייל אמפולת עזרה ראשונה. הרסקיו רמדי שעולים איתו למטוס למקרה שיכלו כל הקיצים. וגם, הספר לקריאה שאותו אשלוף בדיוק מאותו התיק, בו אוכל סוף סוף להשתקע אחרי שהתחמקתי ממנו ימים שלמים.
אולי לא הקשבתי כרגיל כמו שצריך, למה שאמר רז באחת המדיטציות היותר מייסרות שעברתי בנוכחותו – אבל אני זוכרת שהוא הסביר על ה״כלים״. שהם כמו קביים למי שמנסה להלך ואינו יכול מבלעדיהם ויש להם תפקיד חשוב. אף כי בזמן זה או אחר מגיע הרגע, איזו באסה, להשליך אותם.
לפעמים, ברגעים היותר כמו זנים שלי, אני מצליחה לזכור שהכלי הוא רק כלי. ממש כמו במשל הלא-זן הבא: בחור אחד נהג להסתובב בשדרה שעל יד ביתי. לאחרונה הוא נעלם, אבל עד שנעלם, היה תופר את בשדירה הלוך ושוב, כשהוא שר בצעקות שהיה להן אפקט של תקיעת שופרות. היו לו אוזניות, זה היה סימן ההיכר שלו. תוך שהלך וצעק את שירתו, כבש עיניו במרצפות. הפלאג שבקצה החוט של האוזניות הניצחיות שלו השתלשל מעל הגומי של מכנסי הספורט. הוא לא היה מחובר לכלום. כל פעם שהיה עובר על פני ברחוב או בסמוך לחלוני הייתה נעתקת נשימתי. הייתי מקשיבה לו כמו לגונג.

מנטרה לשבת

hanuman
OM
SWASTHI PRAJA BHYAH PARI PALA YANTAM
NYAYENA MARGENA MAHI MAHISHAHA
GO BRAHMANEBHYAHA SHUBHAMASTU NITYAM
LOKAA SAMASTHA SUKHINO BHAVANTHU

OM SHAANTIH SHAANTIH SHAANTIH

 

אשטנגסטים בעליל

ועוד משהו בהקשר לספר המהנה עד אין קץ, שהשליש הראשון מתאר את ההווי בימי קדם במייסור; בזמן הקריאה יצא לי לחשוב לא פעם שהלוואי שהיה יוצא לי להיות שם בימים המיתולוגים שקומץ שבקומץ של חלוצים מערבים שהו בחדר האימונים. הימים האלה שמתוארים ממרחק השנים בחמימות והתלהבות. ובהתשתאות. מייסור של תחילת שנות השבעים היא לאשטנגיסטים כמו הוודסטוק לניאו-היפים. או מה שלא היתה תקופת מועדוני הרוק של תחילת האייטיז בתל אביב לשינקנאים. אז כמו שהצטערתי תמיד שלא הייתי בוודסטוק ולא בסי.בי.ג׳י. בי בזמן אמת, ככה לפעמים אני יושבת לי ומדמיינת איך זה היה כשהניצוץ התחיל להידלק בלבבות הראשונים.

בין השאר, שחים הקליברים של האשטנגה שמתראיינים בספר, בסוגיית הכאב וקשרי הגומלין שלו עם האימון. אם יש לשאת אותו כחלק בלתי נפרד מתהליך ההתחשלות. ואיך אפשר להבדיל בינו לבין כאב שהוא תוצאה של תרגול תוקפני המפר את היאמה הראשונה – אהימסה. משובצים שם בספר פיענוחים מזהירים לשפת הסימנים של הכאב; האם הוא מעיד שמשהו לא בסדר? תמיד? איך יודעים? מבין התשובות והשורות עולה, בכל מיני ניסוחים, ההבנה המשותפת שמה שהיה במייסור נשאר במייסור. האימון האשטנגי, מסביר בגילוי לב אחד המרואיינים, חייב לעבור דרך הכאב אשר יש לו חלק מחולל בהתהליך שהמתרגל עובר. דוברים אחרים מעדיפים להתעכב דווקא על הסכנה הטמונה בגישה השגית.