count down

Who’s afraid of five minutes? What is five minutes, anyway? For example, can you imagine children – yours or those of people close to you – sitting silently for five minutes? Five whole minutes, and without having been promised a reward at the end. To illustrate, we will resort to a bit of guided imagery while setting the timer of the cell phone to do a five-minute countdown.

How long is five minutes of sitting quietly, in silence, trying not to move, breathing normally and, if one wishes, with eyes shut. Sometimes it shoots by in a twinkling; sometimes every minute feels like an hour. Now, if you are personally acquainted with hyperactive children (preferably with an official diagnostic certificate that cost a fortune), even without any diagnosis, try to imagine them sitting. Five minutes. No less. Silently. And the next day again. And then again.

The percentage of schoolchildren who are diagnosed as hyperactive or as being afflicted with attention deficit disorders of all kinds is out of all proportion. Ritalin can help relieve the suffering – sitting for hours in a classroom and trying to understand something through the blocking noise in the head and the anxiety created by the disconnects is certainly great suffering – but has serious side effects.

Scientists have proved that meditation provides true aid in this regard, and its side effects – when practiced diligently, under proper guidance and gradually intensified – are welcome and readily discernible. It is sufficient, and recommended, to start with five minute a day, in which one doesn’t need to talk or think about anything. It’s no more than training yourself in being quiet, but it needs practice – preferably from childhood.

Meditation works for everyone who uses it, and a simple search on Google will provide extensive and detailed confirmation of this. So, while everyone is busy articulating himself to the nation and modeling his life for his millions of friends, why not try meditation on children? If only for the possibility that they won’t turn out like us: anxious, competitive, achievement-driven, unsatisfied and incapable of ceasing to search constantly for something to calm us now.

Therefore, on the nights when the moon spills over, I utter a prayer to the gods: That on an empty moonlit night, when the heart is missing, the Master David Ben-Gurion will come to Benjamin Netanyahu in a dream, in black gym pants, towering mane of hair and furious eyebrows, and order the prime minister to make sure that every school day begins with five minutes of meditation. Every morning. Teacher and pupils. Sitting in silence, eyes shut. They can giggle. They can split a gut laughing. Terrific. Consistent practice produces fruits. They will learn to spend five minutes a day with themselves in total silence without being afraid.

 

 

חמש דקות

מי מפחד מחמש דקות? מה זה חמש דקות? למשל, האם אתם יכולים לדמיין את הילדים, שלכם או של המקורבים לכם, יושבים בשקט חמש דקות? חמש דקות תמימות ומבלי שהובטח להם צ׳ופר בסוף. נשתמש לצורך המחשה במעט דמיון מודרך בזמן שנפעיל את הטיימר הזמין בסלולרי שיספור לאחור חמש דקות.

כמה זה חמש דקות שיושבים בהן בשקט, בשתיקה, משתדלים לא לזוז, נושמים כרגיל ואפשר גם לעצום עיניים? לפעמים זה חולף כהרף עין ולפעמים כל דקה כמו שעה. עכשיו, אם אתם מכירים באופן אישי ילדים היפראקטיביים, רצוי עם תעודת הסמכה שעלתה הון, או אפילו ללא כל אבחון, נסו לדמיין אותם יושבים. חמש דקות. תמימות. בשקט. ולמחרת שוב. ושוב.

אחוז המאובחנים כהיפראקטיביים או בעלי הפרעות קשב וריכוז למיניהן במערכת החינוך כבר עולה על כל שיעור. הריטלין יכול לסייע בהקלה על הסבל – ישיבה של שעות בכיתה וניסיון להבין משהו מבעד לרעש הממסך בראש והחרדה הנוצרת בעקבות הניתוקים, היא אכן סבל גדול – אך יש לו תופעות לוואי חמורות.

מדענים כבר הוכיחו שמדיטציה מעניקה סיוע אמיתי בנושא, ותופעות הלוואי שלה – כאשר מתאמנים בה בשקידה, תחת הדרכה נאותה ומעמיקים בה בהדרגה – הן מבורכות וניכרות לעין. מספיק ומומלץ להתחיל בחמש דקות ביום, שבהן לא צריך לדבר או לחשוב על כלום. זה בסך הכל אימון בלהיות בשקט עם עצמך וצריך להתאמן ורצוי מילדות. בדיוק מפני שלרוב זה בא לא טוב, הקטע הזה.

המדיטציה פועלת על כל מי שמשתמש בה וכל חיפוש פשוט בגוגל יספר על כך בהרחבה ובפרוטרוט. לכן בזמן שכולם עסוקים בלנסח את עצמם לאומה ולדגמן את חייהם למיליון חבריהם, מדוע לא לנסות את המדיטציה על ילדים? ולו רק בשביל הסיכוי שהם לא ייצאו כמונו? חרדים, מרוכזים בתחרותיות ובהישגיות, חסרי סיפוק ולא מסוגלים להפסיק לחפש כל הזמן מה ירגיע אותנו עכשיו.

ולפיכך, בלילות שבהם הירח עולה על גדותיו, אני נושאת תפילה לאלים: שבליל ירח ריק כשהלב חסר, יבוא המאסטר דוד בן גוריון לבנימין נתניהו בחלום, במכנסי התעמלות שחורים, ברעמה מתבדרת ובגבינים נזעמים ויצווה על ראש הממשלה שעל כל יום לימודים להיפתח בחמש דקות של מדיטציה. כל בוקר. המורה והילדים. יושבים, שותקים, עוצמים עיניים. שיצחקקו. שייקרעו מצחוק. בכיף. תרגול עקבי מניב את פירותיו והם ילמדו להיות חמש דקות ביום בשקט גמור עם עצמם בלי לפחד.

פורסם במוסף הארץ

poor sara

Poor Sara Netanyahu has to deal with so much evil over the Internet. Hundreds, thousands or even tens of thousands of Israelis roam freely in cyberspace, hurling wicked accusations at her. Does she ever take a peek and absorb the blast of hatred and hostility posted on Facebook profiles? These people have never met her and know nothing about who or what she really is.

Yard of blood

 

not long a go I took a pilgrimage journey, a four hours bus ride, from Tel-Aviv to Tel-Chay to participate this yearly memorial service. The meaning of the word Tel is mound and Chay is live or Alive, but in my mind, since childhood, I refer to this place – the reconstructed yard – as the yard of blood. It is a Galilee myth and worship site for those who see no choice but to live by the sword. Eight man and woman died in a combat taking place there in the first day of march 1920. The rest of the defenders Withdraw from the battleground and the yard was set on fire and burned to the ground by the Arabs attacke

Just like in the case of Simon bar Kokhba when those events, which ended up in a devastating defeat, are remembered, we find ourself fascinated by the character of the immortal Jewish hero – Jozef Trumpeldor, who was the commander of the lonely and surrounded by enemies dote up in the mountains. My bed time tales ware made from this real story, as been told me by my late grandfather Hilel Landesman. He was one of a few who managed to rescue themselves from Tel-Chay that fateful day.

Grandpa died at 1973 and never missed a memorial service which always held at old cemetery, a few kilometers from the famous yard, under the soles of the limestone roar lion, who sits on top of the brothers and sisters grave. he was at the same room with Trumpeldor, actually, when the commander returned his soul. In a speech he gave 35 years later in Tel-Chay, as the chairman of galilee regional council, he mentioned that :“a miracle didn’t happen to us although it was Purim.” He also reminded the public what did the great labor leader Berl Katznelson wrote, in replay to an article written by his political opponent Zeev Jabotinski:“The only proof for our right upon our land', Katznelson calcify to Zabotinsky, who had his doubts regarding the necessity of this semi-suicidal act, ”is in this stubborn and desperate withstanding, without looking buck”.

It was a beautiful one moment rainy one moment sunny day at that yud-alef beadar bet, the Hebrew date for Trumpeldor's Yahrzeit. On the bus I read again the protocol for the conference being held a week before the fall of Tel-Chay. In a room full of giants Zionist key figures (such as Ben Guryon and Tabenkin) Jabotinski was The only person who was brave enough to suggest that maybe it would be more responsible to evacuate the defenders from the surrounded yard. As the politicians argue, the defenders (as they used to call them back then) felt abandoned. Well, You can't argue with the Zionist karma, can you?

The guest of honor at this year Tel-Chay state ceremony was deputy minister of deface Danny Danon, who served as head of betar movement that was founded by Jabotinsky. The founder addopted Trumpeldor as the movement icon. Danon gives the main speech at a the cemetery in front of hundreds of kids, members of the youth group, armed with whistles and decorated for purim. Jabo's (his nick name between Jabotinski followers) name pops in the speech frequently. Does he even remember that his guiding spirit was actually against the whole mess? “we still have lots of Trumpeldors”, Dnon is declaring out loud, “and those are the settlers in of Yehuda and Shomron.”

you can see the whole valley spread out down your your foot and try to visualize it under a thick blanket of snow, the way it was buck then in 1920. So quiet and legendary and frightful. One little girl approach the bench where me and my son Emanuel, 19, are taking a rest. “is this a cemetery?” she wonders, “is this a grave?” when I was her age and lived in the kibbutz that gave Shelter to fugitives from Thel-Chay, I spent my happy hours in the graveyard. All those mysterious dead familly relatives made my feel so great. To be a daughter of the tribe.

My father, Yitzhak, 84, picked us. The parking space is heavily packed with rented buss. Once upon a time, papa says when we hit the road, back then in the early fifties when we were still on top, Ben-Guryion needed to break the resistance for the reparations agreement between Israel and Germany. So he filled 26 buss with young strong kibbutzniks from all across the land, armed with clubs. Dad was there with all of them having fun on a rear trip to the big city, Tel-aviv, to beat the shit out of the other side. The guys from Betar, who were asking for troubles at the main squire protesting against the agreement. I was on those buss as a teenager, when ever the peace movement needed the mass.

It's hard and sad that you must pick a side. Especially if you live in a tradition of tell yourself a lie for a true. On my way back home I couldn't help it. I wondered: Did they also fed us craps like that while we were kids having fun at the graveyard?

למה רק אשטנגה

מיומי הראשון על המזרן ועד לפני לא מזמן כל כך שאלתי את עצמי וגם לא מעט קולגות ואחרים, בעלי עניין בנושא, האם להתמקד אך ורק בשיטת יוגה מסויימת, ולצורך העניין – אשטנגה ויניאסה - תהיה הבחירה הנכונה. בכללי, כלומר התמקדות בשיטה, היא לרוב מעשה ממולץ. היוגה משווקת להמונים כמו קניון שתחת קורת גגו מצטופפים מותגים יוקרתים למכביר – היפר מודרנים כמו אנוסארה וז׳יוומוקטי או ותיקים לאללה כמו איינגר וקונדליני – שאפשר לדפוק בו את השופינג האולטימטיבי ולהיכנס ולצאת מהכיתות, לדגום מורים ולעמוד על ההבדלים. כל זה ודאי מסייע להרחיב את המעגלים המתרגלים אך אם אסתמך הנסיון מהימים בהם הסתובבתי גם אני סביב זנבי בקניון, יותר עדיף להצטמצם מאשר להיכנע לבולמוס.

בפרטי, כלומר בעניין הלהתמקד באשטנגה ויניאסה ולתרגל אך ורק אותה, ובכן – זוהי הדילמה של להיות או לא להיות של מתרגליה האדוקים של השיטה והיא שמעניקה לתרגול הזה עוצמה לא מבוטלת. אשטנגה, על פי המסורת, מתרגלים שישה ימים בשבוע. נחים יום אחד ובימי הירח - מלא וריק. מה מתרגלים? את הסדרה הראשונה עד שמשלימים אותה – עניין של עשר עשרים שנה. ואז, כשהמורה משחרר ברקס או דוחף הלאה, עוברים לשניה על שיודעים אותה על בוריה. יש כאלה שכבר לא יספיקו כנראה לעבור לשלישית, כי כדי ללמוד את שתי הסדרות האלה צריך לתרגל באדיקות פרק זמן הנמשך לעיתים חיים שלמים וארוכים.

מה עוד מתרגלים? מדיטציה, צ׳אנטינג ופראנייאמה. וישנה, כמובן, ספרות מקצועית למכביר. החלק הזה, שבלעדיו תרגול האסנה נשאר חסר, הוא כבר יותר בבחינת רשות והעמקה. כדי לחוות במלואה את החוויה של האשטנגה-ויניאסה נדרשים להתמסר בהדרגה לתרגול עקבישמותאם לצרכים ולמגבלות של אותו יום. על מנת להתמיד באימון כזה, או לפחות לבסס אותו בהדרגה בשגרת יומינו, יש להעמיד אותה בראש סדר העדיפיות שלך. זוהי תביעה אדירה. ומשום מה, בכל פעם שנדמה לי שאני נותנת לה – סוף סוף - את חיי, אני יודעת, באותו זמן שאפשר היה אפילו עוד, כי האימון אינו נגמר אחרי השאוואסנה ולא מתחיל בסמסטיטיהי.

אז למה בכל זאת? כי כינונו של אימון יומיומי הוא האתגר הגדול, המפרך והמחשל ביותר שנתקלתי בו. כי שיגרת אימוניי אשטנגה יומיומי הוא משהו שנכספתי אליו שנים רבות בכל מאודי. כי על מנת לבסס את שגרת האימונים הזאת נדרשתי להתעלות על עצמי. כי כל יום שהתחיל באימון הוא יום טוב יותר בחיים רק בגלל שלא ויתרתי לעצמי. ואין כמעט יום שבו אני לא מפצירה בעצמי לותר לעצמי.

ועל כל הסיבות הללו אוסיף עוד סיבה אחת מנצחת – תמיד רציתי לדעת מה מחכה שם על השביל הקדוש? איפה שהולכים אלה שמתאמנים יומיום, ובכן, גיליתי – אין שם כלום.

שנים רבות האמנתי שאפשר גם וגם. גם אשטנגה וגם ויניאסה וגם איינגר וגם כל מיני גישות נוספות. בחסות האמונה הזאת התחמקתי, מן הסתם, גם מהתמודדות עם הקושי להיכנס בעולה של השיטה הידועה בחומרתה. שרק בזכותה התחלתי לתרגל ברצינות. הספקות שהיו לי כלפיה הם פועל יוצא, גם מן הסתם, של הספקות שהתעוררו בי לגבי המחוייבות שלי. בעבורי, אימון יומיומי הוא כבר תקופה ארוכה תמיד בשיטת האשטנגה ויניאסה ומהסיבה הפשוטה שגופי אימץ אותו כבר לפני שנים רבות בחדווה. אולי ידע משהו שתודעתי טרם הבשילה לקראתו. עכשיו, משהצטמצם הפער השתרר השקט שלו חיכינו. ואפשר לשמוע את ציוץ הציפורים