סלפיוגה

הפוטוגניות של תרגול היוגה אינה מוטלת בספק. מזאת שמצטלמת עולה לעמידת ראש והחתול שלה מתיישב לה מול העדשה ועד תצלומי הססיל ב דה מיל שתיעדו את יום היוגה הבינלאומי. כשאנחנו נכנסים לתנוחה יוצא לנו לפעמים (רק לעיתים נדירות כמובן) לתהות איך אנחנו נראים בה וזו הלא חולשת אנוש ידועה. שמעתי פעם שכבודו ירום הודו מר איינגר נשמע אומר שהריצפה והקיר ואפילו המראה הם ידידנו הטובים כאשר אנחנו מתאמנים רק בחברת עצמנו וללא עין בוחנת של בעל סמכות לתקן את הביצוע. אבל מה בקשר למצלמה? האם אפשר ללמוד ממנה על עצמנו? כלומר, אפשר ללמוד מכל דבר, אך האמנם היא ידידתנו?

אני אוהבת את המחשבה שאם התנוחה מרגישה טוב מפנים היא בהחלט תיראה ככה מבחוץ. מניסיון, אני יודעת שזאת עצה מועילה אך גם מבלבלת. מה פירוש להרגיש טוב? יציבים ונינוחים, שוקעים פנימה וקורסים? כאשר אנחנו מדגמנים את התנוחה למצלמה ויש גם מישהו שמביט מבחוץ ומבין דבר או שניים על יישורת ואינטגרטי, רוב הסיכויים שהתצלום יהיה מוצלח. רק בתור תצלום כמובן. ב״יוגה ז׳ורנל״ אלופי תצלומי היוגה, קראתי פעם בהצהרת המערכת, שלסט הצילומים שלהם הם לוקחים איתם את הספר ״אור על היוגה״ התורה על פי איינגר – ועל פי התצלום של התנוחה הספציפית בלקסיקון התנוחות הכמעט מלא, מכוונים את התוצאה.

תצלום טוב, והקלישאה תמיד צודקת אגב, שווה אלף הסברים. בכוח הדמיון אפשר לאמץ אותו בגוף, אולם ליוגה הפוטוגנית כשלים משלה. פעם הלכתי להיוועץ במורה ותיקה ומנוסה במסגרת שיעור פרטי שנועד ללמדני את הישיבה הנכונה למדיטציה לפני תחילת השיעור התלוננתי על כאבים בגב התחתון ובמפרקי הירכיים. תלונה שכיחה בקרב מתרגלי מדיצטציה בתחילת הדרך. שבי כמו שאת יושבת בדרך כלל ביקשה המורה ואני קיפלתי שמיכה, סיכלתי רגליים ובמלוא הזקיפות התמקמתי בתנוחת סוקאסנה. לקח לה פחות מדקה לאתר את הבעיה ולהורות לי לשמוט מטה מטה מטה את עצם הזנב. מרוב שדיגמנתי זקיפות גו נשתכח מעלי עיקרון הסוקאם בתוך הסטהירא.

טעות לעולם חוזרת ולעולם אפשר ללמוד ממנה. למשל; אל תהיו פוטוגנים, נסו לחוש את התנוחה מבפנים ולא לראות את עצמכם מבחוץ. לא להידמות לאימז׳ שראיתם בפרסומת או למישהו ששבה את לבכם באופן ישיבתו. אנחנו פוקחים עיניים ומביטים סביב ומיד עולה הדחף להשתוות ולהשוות. למי שעל ידינו עם מי שמולנו או עם מי שהיינו בזיכרוננו. בבואתנו המצטיירת במראה אינה אמיתית או כוזבת יותר מזו המצטיירת לנו דרך עיני האחר או המצלמה. אמנם הראשונה מציירת צורה בעבור החושים ואילו השניה מצטיירת בדמיון, אך זו ואף זו, מרגע שנצטיירו לפנינו מתפוגגות ומפנות מקום לבאות בתור. גם מה שבתוכנו משתנה כל העת לנגד עיני רוחנו.

אם נציץ בתמונות מיום היוגה הבינלאומי, נגלה שישנם הבדלים ניכרים באיך נראים המתרגלים במערב לעומת אחיהם ואחיותיהם במזרח. בעוד שהמערביים מתאמצים על הפוטוגניות האישית (מה שגרם למצלמה להנציח כמה מראות קשים) המזרחיים שומרים על פוטגניות קבוצתית מבלי להציץ (כמעט) לצדדים. בילדותנו נהגו לספר לנו שהמערביים אשר ביקשו לצלם את האינדיאנים כאשר אלה התגלו להם, נתקלו בסירוב ואימה. הם פוחדים המצלמה תגנוב להם את הנשמה. פירור למחשבה: מה נגרע מתוך היוגה כאשר שאנחנו מצטלמים או מצלמים עצמנו עושים יוגה? ואיך נראים אלה שמשתפים עם כל העולם את הסוקהא האינטימית שלהם.

על מה אני מדברת כשאני מדברת על אימונים

החבר הכי טוב שלי עשה תחקיר רציני ושיתף גם אותי במימצאים. אחרי שדשנו בהם יחד הבנתי שעברתי מהפך תודעתי. או סוג של מה שמכונה בפי היתר מודעים, הבנה מחודשת של העיקרון שעל פיו עובדים הדברים בכל מה שקשור לפעילות גופנית. וכמו שנהוג במקרים שבהם מבינים את מה שבעצם ידעת או שהגוף שלך כבר הפנים, התחלתי לעבד קצת אחרת את הנתונים. אני מאוד מחבבת את המדע השימושי שמחבר בין יחסי הגומלין שבין המוח לבין מה שקורה כשאנחנו רצים או מדוושים או עסוקים בפעילות גופנית אינטסיבית. הספר היחידי של הנחשב שקראתי בשקיקה מפרשן גם הוא היטב את האופריה/ אקסטזה שיכולה להיגרם ממאמץ מבוקר. או בפראפרזה; על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על להתמסטל ממשכחי כאבים טבעיים.

תוך כדי שהתעמקתי בתכנית האימונים שהציע לי נזכרתי איך הרגשתי אחרי שיעור האשטנגה הראשון שלי. רעידת האיברים, תחושת המרגוע העמוקה והאופן שבו העולם עבר להילוך איטי. בשביל לזכות להרגיש את זה שוב, הסביר לי פרשן הבית, אאלץ להתאמן בתנאים הרבה יותר מרחיקי לכת כי הגוף שהסתגל כבר לא מייצר בקלות כזאת התרוממות נפש עילאית. טוב, ניחמתי את שנינו, החוק בסמים, טבעיים או בתוספים, שאף פעם אי אפשר לשחזר את איך שהרגשת בסיבוב הראשון. בשביל זה הוא הראשון, ואת הלקח הזה אנחנו נוהגים לשכוח בכל פעם שמקפצים על העגלה של ההתאהבות בתקווה להתענג על החריף המסחרר הזה. ואז להיזכר בו שוב ושוב ושוב.

בהתמכרות כמו בהתמכרות, הצרה היא עם הדחף העז להגדיל מינונים. וביוגה, כמו באשטנגה יוגה  יש מצב שהרעיון הוא לבחון את הדחף העז ולמתן אותו, כי להישאר על הסוס יותר משתלם מלדהור ולדהור ואז לעוף מהגב שלו. החבר הסביר לי שלהתאמן עדיף יום כן יום לא כדי לתת לשרירים להתאושש. ולנוח לפחות יומיים בשבוע. בתור מתאמנת סדרתית יומיומית אני יודעת שיש משהו בדבריו ולכן ביום שבו נגזר עלי לנוח אני מזכירה לעצמי את התיאוריה שלו וישר מתאדים רגשי האשמה.

גם האימון הוא קביים שיום אחד נאלץ להשליך אותם, אמר פעם המורה למדיטציה הנערץ עלי בכל הזמנים. אני לא יכולה לתאר את חיי בלי הדיאלוג בראש מדי בוקר. להתאמן או לא, ואם כן מתי וכמה ואת מה. שאלות שיפות גם לחיים, בעיקר על הבוקר כשגוללים ומותחים מפרשים. איך לחיות היום ואם כן מתי וכמה ואת מה? ומתי לנוח? וכמה וממה? אנשים אינטנסיבים כמונו, שמרגישים דחף תמידי להרגיש בכל ישותם את הגוף ולעצור את המהומה שבראש זקוקים מן הסתם בעיקר למנוחה מעצמנו. לפעמים המנוחה הנכספת מגיעה רק באפיסת הכוחות אך לרוב, אימון טוב, ממושמע ושאינו מקפץ מעל הפופיק, יוצר את השלווה שלא יכולנו למצוא ללא התוספים. ואם אנחנו מדברים על לנשום נכון אז כנראה לא משנה מהו האימון הספציפי של כל אחד מאיתנו, אלא יותר העובדה הפרוזאית שהאובייקט למדיטציה הוא מנגון הכנסת והוצאת האוויר.

הג׳נטלמן במסדרון

בפעם האחרונה שראיתי את סמיון, לפני קצת יותר משבוע, הוא שכב מחובר למסיכת חמצן במסדרון של מחלקה פנימית בבית החולים איכילוב, מתקשה מאוד לנשום וסובל מכאבי תופת בגפיו השמאליות. לפני שאושפז חלה הדרדרות במצבו והוא ביקש נפשו למות. במהלך התקף ייאוש הפיל עצמו על הריצפה. את ידו קיבעה בתו, אחות במקצועה, בבית החולים, היות שלא נמצא בסגל המוציא שם נשמתו מי שיהיה פנוי לעשות זאת. בצמיד הפלסטיק, על פרק כף ידו השנייה שלחצה את אצבעותיי, נדפס גילו – 93.

עד האישפוז הזה טיפלה בו בביתם במסירות ובמחסור כלכלי בתו היחידה. הם התגוררו בדירה ביפו והסתייעו במטפל סיעודי שנראה כנער. הבת עשתה עליה לישראל בשנות השמונים והוא נשאר בפלורידה והצטרף אליה רק לפני שנתיים. בחנוכה, כאשר פגשתי בהם לראשונה, בערב הדלקת נרות משפחתי שעשינו אצלם, התוודה שחלומו הגדול היה להצטרף לקיבוץ בשנות ה-70. בישראל קיבל מעמד של עולה חדש וקשיש בודד. במקור הוא מברייטון ביץ׳ ושנים רבות היתה לו מספרה בגריניץ ויליג׳. מקצוע נהדר, חשבתי, לאדם שניכר כי אהבת הבריות יוקדת בו.

בני עמנואל משרת בפרוייקט ׳והדרת׳ במסגרת השירות הלאומי שלו ומבקר בסבב קבוע קשישים המוכרים כבודדים. במקרה של סמיון נקשרו נפשותיהם למן הביקור הראשון. מדי שבוע במשך כשנה הלך לבקרו ותמיד הרגיש לא כממלא את חובתו, אלא כמי שהולך לבקר חבר. הם דיברו על מוסיקה המון. סמיון הפליג ואף הפליא בזכרונות. מהסיפורים הצטייר כאדם מרתק, מוקסם תדיר מהחיים.

האזנו יחד בהתמוגגות לנגינתו של בני בפסנתר וסמיון התרפק על געגועיו לרחבת הריקודים. הוא כיוון את מכשיר השמיעה והזמין קלאסיקה של גרשווין. במטבח הזכירה בתו, שפירנסה את שניהם משכר הדחק שהיא מקבלת בעבודה במשמרות לילה בבית אבות, את משבר הנדל״ן שפקד אותם.

עם ההודעה על אישפוזו באנו לבקרו באיכילוב ועמדנו אצל מיטתו. הוא אמר לנו, בין השאר, באנגלית ספוגת יידיש, שהוא מרגיש חסר מנוחה ושאלה הם ימיו האחרונים ושנפשו חשקה מאוד בבורשט. בעינו השמאלית, הלא חבושה, ריצדו שמחה והכרת תודה. למחרת אצתי למלא את בקשתו של הנידון ובצהריים התייצבתי עם הבורשט. הוא כבר לא היה במצב. כשנאבק על נשימתו במסדרון החזקתי בידו. ביבבות חלושות התלונן על כאביו אך אי אפשר היה לתת לו מורפיום בגלל לחץ הדם הנמוך שלו.

עברו עליו ארבעה לילות קשים מנשוא במסדרון. בבוקר היום החמישי נמצא לו מקום בחדר והוחלט לתת לו משכך כאבים שעושה עימך חסד יותר משוט של זריקת אופטלגין נוזלי לגרון. הוא אפילו התאושש קצת לקראת ארוחת הערב ואכל את כל הדייסה. לקראת מותו לא היה צריך לתת לו מורפיום, אמרה בתו לבני, הוא מת בלי יסורים. סמיון שאיתו הדלקנו נר אחרון אמר שניפגש לחגוג את היום הולדת ה-94 שלו, שעמד לחול בערב פסח הקרוב. הוא נפטר מכל הסבל הזה באחת בלילה של ירח מלא בערב פורים.

research paper

גם בבית ספרנו

פעם אחת, לפני שנים רבות, הלכתי להשתתף בסדנת יוגה אצל מורה ששמו הלך לפניו. הייתי מורה צעירה, פרח כמורה, וצמאתי למוצא פיו. אמרו עליו שהוא הולך בגדולות. המפגש לפרטיו לא היה בלתי נשכח אך זכורה לי התרוממות הנפש בסופו. ניגשתי אליו, כנהוג בתום זממנו, להודות לו על השיעור. כמו תמיד אצלנו בקהיליית השאנטי-באנטי, מתחבקים בקלות ומתנשקים על הלחיים. בא לנו, לחלקנו, בקלות המגע הפיזי. נשאתי באוזני את שבחיו ויתכן שבוהק של הערצה נשקף מדוק עיניי. אנחנו, אם לצטט מאסטר ליוגה מהניכר, שנהג לבקר אצלנו ולתת השתלמויות הומות בעבר, עושים את היוגה טו גט היי. ואם נישאר עוד לרגע קט עם האנגלית, הלא זה מה שמכנים באמריקאית ניו אייג׳ית – דה בליס.
כשעמדתי לנשק למורה, שהיה מבוגר באופן ניכר ממני על הלחי, התחוור לי לפתע שהבליס שלי הובן שלא כהלכה. השפתיים שלו נשלחו לפגוש את שפתיי ולפני שהספקתי לסגת והוא דחף לי לפה את הלשון. לא האמנתי שזה קורה ובגלל שנסוגתי מייד, זה היה אך ורק לשבריר שניה, שאחריה את עלולה לשאול את עצמך בבת אחת למשל: האם היית אמורה לקבל את זה כמחמאה? יכול להיות ששיתפת פעולה? שמא היה זה קצר תמים בתקשורת? או האם יתכן שהגורו הזה, מורה בכיר בעיני מספר כלל לא זעום של בחורות (ביוגה יש תמיד רוב נשי צעיר מכריע) עשה לך הרגע חיים רמון?
נתקפתי בהלם קל ונשארתי מנומסת כדרכי בסיטאוציות מלחיצות. לא שאלתי אותו מה זה היה צריך להיות ומי הוא חושב שהוא. למעשה, היה לי הכי לא נעים ממנו. לא עלה בדעתי להעיף לו סטירה, כפי שעלה בדעתי שהייתי צריכה לעשות, כאשר שיתפתי קולגות מזועזעות בדבר התקרית. פשוט הסתובבתי והלכתי משם והזכרתי לעצמי שאני לגמרי אבל לגמרי לא הייתי אי פעם בעניין שלו. עד כדי כך סלחתי לו בליבי שאפילו חזרתי ללמוד ממנו כעבור כמה שנים עוד כמה טריקים באיך להיכנס לתנוחות יוגה מתקדמות. הוא היה אלוף העולם בטריקים ודיבר רוחנית שוטפת.
לקחתי באיזי את ההטרדה המינית, על אף שלא חשבתי שהיא קלה ועל אף שבשוטף אני מוטרדת מאוד מניצול סמכות רוחנית לרעה על כל המשתמע ממנה, אשר בהחלט חופף סעיפי החוקים העוסקים בלשון משפטית בסוגיית ההטרדה מינית וניצול לרעה של סמכות.
פטרתי את עצמי במחשבה שמי אני שאחנך את הגורו או את תלמידותיו הצעירות ועדיף לא לדבר סרה באדם לריק. מה אני כבר יודעת, אולי אלה שנענות לו ניהנות? ובכלל, האין טעויות ומעידות הן חלק בלתי נפרד מהחיים? כך המשיך לטעון הרציונל. וברוך השם הקארמה, הזכיר הלא רציונל, תדאג לכל אחת ואחד מאיתנו. וקארמה, כפי שיודעות אפילו חולצות הטריקו המודפסות, איז א טוטאל ביץ׳.
לקחתי באיזי את ההטרדה המינית כי היא לא באמת הטרידה אותי. מה שהוסיף לטרוד את מנוחתי, אם כי לא לעיתים מזומנות, היתה סוגיית הניצול הרוחני והרעילות שהיא מפיצה, שנראתה לי חמורה יותר. בשיטה בה אני מתאמנת, המורים הבכירים באמת ברובם גברים. הם אלו שהצליחו לשרוד את שדה הקרב אף שישנן לא מעט אשטנגיסטיות שנותנות לאשטננגיסטים פייט. בכיתת בסטודיו ממוצעת בתל אביב, ליסבון, קופנהגן או מנהטן, נוכחות הבחורים, יחסית לשיטות יוגה אחרות, מורגשת. ובכל בירת יוגה, אחת לכמה זמן, מורים, רוב גברים, לרוב יותר מבוגרים במישוואה, חוצים את הקווים. ישנם מקרים לא נדירים ומובנים, של בנות זוג של מאסטרים משובחים, שהיו תלמידות בראשית הדרך וקודשו לרעיות.
דברים קורים מסיבה מסויימת, נהוג לומר בעגת הרוחניות וכמה שלא נתאמן על עצמנו אי אפשר – ולא כדאי כנראה גם לנסות – להפריד את היוגה מהחיים. ובחיים – גברים מתבלבלים. לכן סלחתי בלבי לאותו טמבל שמוחזק כגאון והמשכתי בדרכי. עד שפגשתי את המורה שלי. היתה לו מהתחלה תכונה אחת משגעת ממש בעיני. הוא לא פלירטט איתי. אף פעם. הוא לא העיר לי הערות דו משמעיות. למעשה, הוא ברר את מילותיו כל כך בקפידה שמעולם לא תפסתי אותו במילה או ברמז. אפילו כשנאם והתבדח במשך שלוש שעות רצופות. גבר כזה עושה לי את זה, אמרתי לעצמי, אני מרגישה גאה לחשוב עליו בליבי כעל גורו ונוח לי להתאמן בנוכחותו.
אפרופו הגורו הנכרי, שאמר שאנחנו עושים את היוגה כדי להתמסטל. שזאת היתה אמירה מאוד מצחיקה בהתחשב בסיטואציה שבה הושמעה, בהשתלמות מטעם אירגון המורים – הכי לא מושב לצים סתלנים. אז הוא, למשל, נתן בכל ביקור מופע רוקנרולי מרהיב של פאק דה ברהמצ'רייה. לסיבוב אחד הופיע עם צעירונת שהפכה זה מכבר לחוקית ובסיבוב הבא השאיר אותה בבית ופיתה משתתפת מוקסמת, נערה שאך זה הגיעה לגיל ההסכמה. ההוא היה איש מקצוע אדיר ונשא דברי טעם לשפע. העלה כמה נקודות שלפעמים, עדיין, אחרי כל השנים הללו וכל מה שאני יודעת עליו, יוצא לי להתהלך סביבן ברגעים של הרהורים. ההוא היה חרא של מורה, כי הוא סבל מחולשה איומה של נטיה לנצלנות רוחנית ונתן למשחרים לפתחו דוגמא גרועה.
מורים רוחניים, אמר המורה שלי בסדנה שבה החלטתי לקחת אותו כמורה שלי, לא שוכבים עם האדוקים שלהם. באנגלית זה נשמע קצת יותר זורם, אבל אפשר לנסח זאת בכל וארצייה שחביבה עלינו בעברית תיקנית מינית צחה מרוחנית. אם הם עושים את זה, אמר המורה שלי ואני הנהנתי בהסכמה מוחלטת, אז כל הרוחניות המגה מתקדמת שלהם שווה כקליפת השום. אם כך, למיטב הבנתי, לפחות בכל מה שנוגע לשיטה שלי, צריכים מורים משני המינים, לזכור שכל מה שאתה אומר לא שווה בשיט אם אתה שם זין על הברהמצ׳ריה.
ברהמצ׳ריה היא הכרח על פי האשאטנגה יוגה לפטאנג׳לי – טקסט שמעמדו כשל כתבי הקודש והוגים בו ברצינות ובדבקות גם ברוב השיטות האחרות של היוגה שידועות לי, אשר המונח אשטנגה לא הפך לחלק מסמלן המיסחרי. את הברהמצ׳אריה אפשר לפרש, בשיטחי ובסלחני, כיכולת התאפקות סלאש ריסון מיני/ת. בכללי זאת יאמה אחת מבין חמש, שדני רווה, שמוחזק כמומחה בתרגום מסנסקריט, מפרשה בספרו ״חוטים פילוסופיים״ בהוצאת הקיבוץ המאוחד כ״נזירות, פרישות מינית״.
יכול כל אחד לפרש את כלל הבהמצ׳ריה כראות עיניו ואף מן הראוי שיעשה כך. הן קיימות, מן הסתם, כדי שנתאמן עליהן כל חיינו וניכשל בהן שוב ושוב. בעידן של מידע נגיש, חופשי וזמין, כל אחד ואחת שמתרגלים יוגה מוזמנים לדון בהם, אך טרם יצא לי להיקלע למפגש יוגה רב משתתפים מקומי בו הועלה הנושא. יותר כיף ונוח לרכל על זה. מניסיון של שנים אני אומרת את זה. החלפנו בין הבנות אינפורמציות מאוד מעניינות ופעמים גם מרנינות. כמו במקרה של מורה בכירה (לא מכאן לא מכאן) הרוחצת בעלומיה עם עלם וכאלה.
בסדרת הרצאות מרנינה, שלצערי לא השתתפתי בכל מפגשיה, בעת דיון נועז מבחינת המסורת השגורה ויצירתי מצד המרצה שדרש ביוגה סוטרה לפנטנג׳לי, תורגם ברמהצ׳ריה להתגברות על היצר המיני הגברי. לשאלה מדוע החליט לג׳נדר את המונח בתרגומו לעברית, השיב המרצה מיד שבהחלט לא בהכרח. לכן: לעולם בל נגיד לעולם לא, כפי שגורסת מימרה ידועה, כי כל אחת ואחד יכולים ליפול בפני מכשול שיציב בפניו גנאשה, אך לי זה כנראה סוף סוף זה נהיה ברור ואין לזה שום קשר לפמיניזם. הברהמצ׳ריה היא תנאי קבלה בל יעבור בעבור מרהיבי העוז להורות את היוגה ואל לנו לנהוג בגילויי הפרה מצידנו או כלפינו בחולשת הדעת או בסלחנות אוטומטית, כמו היתה הפרה זו מובנת מאליה.

ליקוי מאורות

הכותרות בישרו על תחיית השבים: מעצב האופנה רם הדרג השוקד על קבלת מחילה ג׳ון גאליאנו הצעיד את הקולקציה הראשונה שלו לבית מרטין מארג׳יאלה הבלגי. האירוע התקיים בלונדון, במולדתו האוהדת של גאליאנו בצל האירועים המזעזעים-מרתקים בבירת האופנה הצרפתית אשר מעבר לתעלה. ארבע שנים חלפו מאז תקרית הסלבריטאי המסטול והשיכור בפריז שתועד כשהוא פותח פה-ביוב על יהודים. הוא התנצל, היכה על חטא וסחב את הצלב של המודה והעוזב. לכולם ברור מזמן שאין לזה שום קשר לבגדים כי אם יותר לתהייה האם מי שחשף את פניה הכעורות והמכורכמות של התעשייה, יזכה אי פעם לעבוד בעיר הזאת.
גאליאנו הוא המעצב החשוב של דורנו. אפשר להתווכח על החמישיה הפותחת אבל לא על ההבדל בינו לבין הקולגות המשפיעים. רוחו של גליאנו איפשרה את המעבר מתכתיבים בעלי קודים בורגניים ואנכרוניסטיים לתפישה משוכללת ואירונית שביצעה בקודים הללו מעשים חתרניים. הוא היה דמות אידיאלית למרדף פאפאצי, בעל טמפרמנט של מורד יהיר עם הנטיה לדקאדנס ולייצנות. אי אפשר היה לדעת למה לצפות ממנו אבל אף פעם לא היתה שאלה בקשר לסנדרטים העילאיים. בתפקידו כמשיח שהגיח אחרי שנות השמונים הוא גרם לשילוב בין נובורישיות לסמרטוטים להיראות כמו בשורה מדליקה. הוא ייזכר כמקורי ונועז מבין אלה שהורידו את האופנה לרחוב, ביותר ממובן אחד.
אנה וינטור נתנה לו גב. קייט מוס יד. אבל גם שתי הנשים החזקות במיוחד הללו, שסייעו לו לטפס בחזרה על הבמה לא יועילו לגליאנו. תקופת הזוהר נמצאת מאחורינו לא פחות מאשר מאחוריו. תעשיית האופנה יכולה עדיין לשמש כבידור מרתק והסחת דעת קבועה, אך היא מזמן איבדה את האחיזה, מבוזרת ומדורדרת כפי שמעולם לא היתה. נוכחותו התוססת ומלאת השיגועים של גאלינו הצעיר מלפני עשרים שנה התאימה לתעשיה שהיתה עסוקה יותר ברוח התקופה ופחות בעצמה. כעת היא מפלטם של מי שנותרו לעמוד על הרגליים ויכולים לשלם בלי להניד עפעף את הסכומים המופרזים הנדרשים כדי להשתתף בחגיגה הממחזרת את עצמה, ששופינג היא בשבילם מילה לא מגעילה.
לפני שהיה פה אינטרנט, גאונים שהתחרעו על המסורת ושיבשו מוסכמות נחשבו פה לגיבורים של תרבות. נדמה היה שהשכילו לרקוד טנגו עם השטן הקפיטאליזים ובאחיזת עיניים אפילו להותיר אותו פה ושם, לפחות למראית עין, במערומיו. מקרה ג׳ון גליאנו – מי שהלביש את קרלה ברוני כרעית הנשיא סרקוזי בביקורם המלכותי הראשון בלונדון – הוא רק עוד אנקדוטה בשקיעתה של הזריחה. ללא קריצה ברווח שבין הטכניקה לפורמליזם, ללא לגלוג השורה על ההומז׳ים הרפלקסיביים וניצוץ משובה שיבצבץ בין הקפלים ושסעים, פסה החדווה. ההומור הסרקסטי ולא פעם מלוכלך שהפיל אותו בפח כבר לא רלוונטי. ממש כמו לכנות את פריז ברצינות בתואר – בירת האופנה.