לשמוע, לחזור, לזכור, לסגוד, לשרת, לשאת, למלא, להתיידד ולהתמסר

״אכן, מילותיו המרפאות של אדם בעל אהבה טהורה לאל יכולות להשקיט את מוחו הסוער של מי שנמצא במצוקה, ולחזק את אמונתו השברירית. בסופו של דבר, העיסוק בתשע דרכי המסירות לאל, כפי שמצוין בכתבים הוודים – לשמוע על אודות האל, לחזור על שמותיו, לזכור אותו, לסגוד לו, לשרתו, לשאת תפילות, למלא את הוראותיו, להתיידד עמו ולהתמסר אליו כליל – יכול להפיג את המצוקות החומריות הקשות ביותר.״

סאנגיטה דאסי, מתוך המבחן האחרון – למות בתודעה רוחנית בעריכת גיריראג׳ סוואמי ובתרגום רונן מיוחס, הוצאת לפיד הידע.

זעזועים, געגועים, סערות וטיסות-רוח לשם שמיים

״חיים אנחנו מבקשים, לא פחות ולא יותר, חיים שלנו ממקור חיינו, מטבע ארצנו, פרנסת הגוף ופרנסת הרוח. באים אנו אל ארנו להקלט בקרקענו הטבעי, שנעקרנו מתוכו, לינוק בשרשינו מן המזון אשר באדמה ולשאוף בעלינו מן המזון אשר ברוח, ומכח היצירה אשר בקרני האור…אבל זו המבוכה וזו החולשה: אין עינינו אל אשר לפנינו ואין נפשנו אל חיינו פה, עינינו פונות לכל הצדדים, משוטטות בכל הארץ; מוחנו מלא השקפות עולם (על הרוב ברושוריות) מכל המינים, קבועות במסמרות או תועות בין השמים ובים הארץ; בנפשנו תוהו-ובוהו של התמכרות, שאיפות, תביעות על פי שבלונה ידועה ותוהו ובוהו של שלילת כל התמכרות, שלילת כל שאיפות, כל תביעות על פי שבלונה אחרת ידועה, ומצד אחר – זעזועים, געגועים, סערות, טיסות-רוח חולניות לשם שמיים, והכל מעולמותיהם של אחרים, מהרוחות מהזרמים שבחיהם של אחרים, מהשפעתם, הקרובה והרחוקה, של כל אלה.״

 

מתוך קיצור כתבי א.ד.גורדון, עמ׳ 34.

תרומה

אתמול התקשרה אחת והיום התקשרה אחרת: ״שלום, מדברת מוריה מ״לתת תקווה״, מה שלומך? שלומי טוב, אך אינני מעוניינת לתרום. הן לא תוכלנה לזהות אצלי שביב של היסוס כאשר אומר להן זאת. זה בסדר מצידן, אני רק עוד אחת, תכף ננסה עם אחרת. אני לא אומרת להן שאני חושבת שהן חלק מהמזימה הקפיטליסטית, שנועדה לגרום לך לשחרר את הכסף שלך בעבור תחושת עשיית מצווה. מה אכפת להן מהצידוקים שלי? רק לי הם נחוצים. ואם לא אכנס עם מוריה מ״לתת תקווה״ לפרטים ילדים? ילדים חולים? פגועים? מוגבלים? מוזנחים? עזובים? – למה שהיא תתעניינה בפרטים הקטנים, המטופשים, מהם מורכב הסירוב האוטומטי לתת לה את נתוני כרטיס האשראי? מוריה כבר עברה הלאה, כשאני נתקעתי איתה.

בניגוד לשיחות עם רבות אחרות כמותה שהתקשרו ושאלו לשלומי בלי שהן מכירות אותי בכלל, כחלק מריטואל חימום המנועים לקראת השידול – הסתיימה בתחושה שהיא דווקא הבינה למה אני מסרבת לשמוע את הדיקלום שיגיע אחרי המהשלומך ומדוע אני חוסכת לשתינו את המשך המפגש ולא נדחפה עם הלאתרצילשמועבמהמדובר, שהוא השלב הבא, אחרי המהשלומך. לפי הקול שלה כבר בהתחלה היתה לי הרגשה שהיא מרגישה, למרות שכמוני היא כבר היתה מופעלת על ההתניות שלה. וזה שלא התנגדה לבקשתי לסיים את השיחה בשלב כל כך התחלתי, אישש את הרושם הראשוני.

היא עושה שירות חשוב לעצמה בעבודה שלה, אי אפשר להימנע מכך. היא אולי יושבת מאחורי מסך, בתא קטן, או בביתה ומטפלת בתינוק שלה. אולי היא גם סבלה מאוד והיא יודעת על מה היא מדברת כשהיא אומרת שהיא מ״לתת תקווה״ ולא סתם מקריאה את מה שכתבו אחרים. היא בטוח חושבת על העבודה שלה, בהתנדבות או בשכר, לגמרי אחרת מאיך שאני חושבת עליה. זה צריך להיות כך, כי זו העבודה שלה, ואת התרומה שלי, אעשה היכן ועם מי שאבחר. לא בטלפון ולא בכרטיס אשראי.

תרומה היא פעולה שכדאי לנסות לעשות אותה מתוך הלב ותוך כדי שמסתכלים בעיניים. למדתי את זה אצל איש כדורי השוקולד שכבר שנים מתרים בשכונה למען ארוחות לרעבים. הוא הולך עם מגש ועליו כדורי שוקולד. פעם קניתי ממנו כדור והוא צירף ספר מתנה, ״לחיות באמת – בהגוד גיתא כמות שהיא״, תרגום צנוע של דורית לובן לספרו הענק של שרי שרימד א.צ׳. בהקתיודאנתה סואמי פרבהופאדה. ניסיתי לקרא את הספר, 468 עמודים ולא צלחתי יותר מכמה בודדים, שחיפשתי אותם במיוחד כדי לחפש מובאות שמצאתי אצל ב.ק.ס איינגר. למרות שויתרתי על הלימוד שמרתי את המתנה.

כשנפתח הסטודיו ליוגה שלנו, הנחתי בכוננית הספרים את הספר הזה, שמרתי לו חיבה בשל נסיבות מסירתו לידי. את הספר הפקדתי ביחד עם הסטודיו אצל אחרים, בלי להסס אפילו. השארתי אותם מאחורי. הספרים שלקחתי הביתה עסקו בהאטהיוגה. לא קניתי מאז כדורי שוקולד. כאשר צץ לפני האיש עם המגש בפעמים הבאות לא היה עליו ספרים, רק כדורים. יותר משנעצרתי, חלפתי על פניו. הוא לא נטר לי על כך. בכל פעם שמבטנו הצטלבו הרגשתי שהוא לא רוצה ממני דבר והוא זוכר כמוני מה הפקיד אצלי. היה נעים להחליף איתו חיוכים. לפני שנה באתי לבקר בסטודיו ומצאתי את הספר, מחכה לי.

אני לא בטוחה אם הוא נעלם משכונה, או שאני שהתחלתי להרגיש בחסרונו, דווקא עכשיו, כשאני במצב רוח לקנות ממנו את כל המגש. אני שוב מנסה לקרוא את הספר וזה כמו לנסות לטבול במי הגנגה נגד הזרם, תוך כדי שנאחזים בשלשלאות שרשרת המתכת. בהודו, לפני כל כניסה למקדש או טבילה בנהר, היו אומרים לנו: סלואליסלואלי, אחד אחד, ללכת לאט, להחזיק חזק. אם כך, פסוק פסוק, עמוד אחר עמוד. ״ולעולם אל תדבוק באי מילוי חובתך,״ כפי שגורס סוף פסוק 47 בפרק 2.

חל שינוי בתודעה

אמש צפיתי לפני השינה בסרט נפלא על הסנדק של האקסטזי שהוצע בחינם מתוך ספריה הוי.או.די של ערוץ 8. זה היה סרט ברמה רוחנית כזאת גבוהה באריזת מתנה. באחד הרגעים המזככים בסרט מציעה חברתו לחיים של הגיבור, גאון בכימיקלים שהאל שוכן בלבו, את המישוואה בין סמים משני תודעה להתאהבות. גם התאהבות משנה את התודעה, היא אומרת בסרט בערך כך, ואנחנו לא מצפים שתוצא מחוץ לחוק. הרבה הרבה יותר אנשים מתו בגלל שהיו במצב של התאהבות מאלו שמתו בגלל שהם לקחו סמים פסיכדליים. זה התקשר לי עם התחושה שהיתה לי תמיד לגבי האשטנגה-יוגה, מיד בהתחלה, של התאהבות כבירה, בלתי מובנת, מצחיקה אפילו. כמעט מתנצלת לנוכח היסחפות פרועה. זה כל מה שעניין אותי וכל מה שרציתי לדבר עליו. להתמסר לו. בחוויה הדתית גם מדברים על התאהבות ולא בכדי: כשאני תופסת את עצמי על חם צוחקת ושמחה, לבדי, סתם כך ולא סתם כך, אני חושדת בעצמי. בדיוק אותם הסימפטומים. הללויה.

חמש יחידות

אף פעם לא חשבתי שאזכה לנפנף בזה אבל הנה – לא אלמן ישראל – גם אני עשיתי פעם בגרות מורחבת חמש יחידות במתמטיקה. בזמני ההוא, בתיכון הפריפריאלי הפריווילגי כנראה, היה מותר ביחידה האחרונה לבחור אילו יצירות ספרותיות שרוצים. זה היה החלק הכי מתגמל. היות שהייתי היחידה, הועמד לי מנטור, המורה הקשיש לקולנוע חיים ישראלי

בני, שסיים בגרות מורחבת כזאת לא מזמןֿ, הסביר לי השבוע איך זה עובד בימינו. שימח אותי לשמוע שביאליק עדיין בחובה. עדיין משניאים אותו על הצעירים, אם כך. כמו שביאסו את הדור שלי בע. עוז וא.ב ויהודה עמיחי.

רק כשהתקרבתי אל החוג לספרות בתל אביב – לא זה שבאוניברסיטה זה שהתכנה ה״ברנז׳ה״ – הבנתי שלא במקרה החבר׳ה רובצים בקפה על יד בית דבר. ועדות מסדרות, הן כמו הפראיירים, לובשות ופושטות צורה אך המנגנון לעד נשאר.

לימודי הספרות בבתי הספר התיכונים הם גם מעשה של הצלת נפשות ולכן קשה ליישב את הסתירה – איך זה שהיו לי מורים כאלה נהדרים לספרות ובכל זאת החובה ללמוד את הספר לצורך עבודה או בחינה השניאה אותו עלי. תיעבתי את רסקולניקוב. הביכו אותי התאומים הערבים. קריאת ספר היא מעשה אינטימי והדיבור עליו בכיתה הוא גס והמוני.

שלושים שנה לקח לי להעז לקרוא את עגנון אחרי שלעסתי את חצץ ב״דמי ימיה מתה אמי״. אז לא יכולתי להבין זאת אך היום אני מסכימה עם המורים לספרות, זה אכן תענוג עילאי. מספרים על ברל כצנלסון שהיה נערץ על בנות העיירה. ואלו שזכו להתקרב אליו היו מוזמנות לבית הוריו ושם היה משאיל להן מספרייתו המפוארת ספר שהאמין שיתאים להתפתחות שלהן. חיזק אצל זו נטיה מוחלשת ואיזן אצל האחרת עודף התלהבות שעלולה להזיק לה

הספרים שכן נכנסו לתכנית הלימודים בספרות לבגרות מורחבת גרמו לי לחפש את הספרים שלעולם לא היו נכנסים לתכנית הלימודים. שהיו קלים לקריאה, מרתקים, מורדים במוסכמות. לא של הזמנים שבהם נכתבו, אלא בזמנים שבהם נקראו. ולא רק בישראל הבורגנית, גם בארצות המערב. ולא רק מה שמנחם פרי קבע. להפך. אם יש ספר אחד שאני קצת מצטערת שלא הכריחו אותי ללמוד בתיכון – זה הספר ״שׁווים ושווים יותר״ של סמי מיכאל. אולי חבל שמנחם בגין לא הכריח להכניס אותו לתכנית הלימודים שלנו, אני זוכרת שקראתי אותו בשביל הכיף וחטפתי בומבה – אבל בעצם מזל. מזל גדול כי הוא הפך בכך לבלתי נשכח.

אמונה וכפירה

מספרים על רבי הילל מפאריטש שהגיע לבית הכנסת בליל יום כיפור שיכור כלוט. ולא רק שנכנס אף הסתחרר בין המתפללים ברגלים כושלות ואז צנח על הריצפה ושקע בשנת הלומים עד הבוקר שלמחרת. צדיק וסגפן היה רבי הילל, שבקיאותו הקנתה לו את הכינוי ״העילוי מחומץ״, העיירה בה נולד בשנת תקנ״ה. וזכה ואצה לו הדרך להיות מגדול משפיעי חב״ד והפיץ את התורה בהרחבה ובסדר הגיוני והיו לו גם כמה וכמה מנהגים מוזרים – מעולם, למשל, לא עבר בעגלה על גשר ותמיד היה מתעורר לבד כשהתקרבה העגלה אל הגשר.

בבוקר התעורר רבי הילל והצטרף לתפילה כאילו לא היה ליל אמש. משראו שהוחלק לו האינסידנט, שאלו המתפללים את האדמו״ר לפשר סלחנותו כלפי בן טיפוחיו. מה השיב להם? אמש בעת כניסת היום הקדוש באה אשה לבית הכנסת וביקשה כסף מהמתפללים. דרושים היו לה 5000 רובל שאותם עליה להשיג עד למחרת בבוקר ואם לאו, תסולק מביתה. ניגשה לרבי הלל והוא נתן לה שלושה רובל שהיו עליו ואז הלך איתה בכל העיירה להתדפק על הדלתות.

כה הלכו השניים מרחוב לרחוב לרחוב עד שהגיעו בחצות הליל לבית המרזח אשר בשעריו התגודדו בליינים. רבי הילל לא היסס ופנה ישירות אל הלב שלהם. החבריה, שמצאה את הסיטואציה מבדחת, הסכימו להשלים לו את ההדסטארט, בתנאי שישתה כך וכך בקבוקי שיכר. עמד רבי הילל ביניהם ולגם את כל המכסה שסוכם עליה ונשאר עומד על רגליו.

ידידי ישראל סיפר לי את המעשיה המלבבת הזאת משום ייחוסי המפואר. סבתא של אבא שלי היתה נינת העילוי מחומץ.  ולאבא של אבא שלי היא קראה הילל על שמו של הרבי הילל מפארטיש. סבא הילל שלי , ללא עוררין ולפי כל הסיפורים, איש חסיד היה. ישראל סיפר שישנו ספר שלם המאגד את סיפוריו המצחיקים והמוזרים על סבא רבא רבא רבה שמשלבים תמהונות, אדיקות ומה שביוגה מכנים – בהקטי. דבקות ומסירות לאהבת האל יחד עם הפצת תורתו בסבר פנים לבבי. או חסידות, אם מחפשים את המקבילה העברית.

ישראל ידידי הוא חסיד מלידתו בשכונת ממאה שערים ולכן שאלתיו כיצד לפרש את מוסר ההשכל של המעשיה. אמר שהפירוש לפי חב״ד הוא החשיבות שבחוזקת השכל על הרגש – זו העבודה. אחר כך שלח אותי לאתר חב״פדיה. ניסיתי לפרש אותו לעצמי על ידי כתיבתו במילותיי כפי ששמעתיו ממנו. עבודת קודש, בית כנסת, בית מרזח, אשה במצוקה חומרית שהמתפללים המידפקים באגרופיהם על לבם שהוא משכן האל כלל אינם משגיחים בה. אמונה שלמה מתערבבת בכפירה גמורה. ואז קראתיו שוב והבנתי – רק צריך להעביר הלאה את הסיפור של סבא רבא רבא רבא הלאה.

 

תרגום בגוף הסרט

״ובתוך תיבות אחדות התלכדו שניהם באחדות מטרה שרק לעיתים נדירות הגיעו אליה בחזרות, שוב לא התרכזו במאמץ שלא לטעות ויכלו להתמזג במוסיקה בלי מאמץ.״

(איאן מקיואן, ״טובת הילד״, בתרגום מיכל אלפון עמוד 180)

האין הציטוט הזה מתאר להפליא את החוויה של תרגול יוגה ברגעיו המתוקים? כשהתאמנתי עם שאראת בריטריט בהימאליה באוקטובר האחרון, הרגשתי בדיוק כך. כלומר את ההתרכזות במאמץ שלא לטעות. את כל החזרות שנעשו לקראת חמשת הימים האלה וכל החזרות האחרות שהיו הכנות מבלי שידעתי שעוד אגיע. סוזנה, מורתי וחברתי השתמשה בדימוי של מטרונום כדי לתאר את המקצב המהפנט שגורם לך להתמזג במוסיקה שהפרטיטורה שלה מוכרת כל כך – בלי מאמץ, בלי לחשוב על התווים ועל הכיוונון והעוצמה המדוייקת. הוא מורה שגורם לך לעשות דברים שלא האמנת שאתה מסוגל להם, הודה תלמיד נאמן משדחקנו אותו להסביר מה המיוחד ביורש העצר שהוא גורו בהתהוות. ואני אמרתי – הוא מנגן וגורם לך להתנגן. באנגלית זה נשמע גרוע.

אבל בעצם לא באמת היינו צריכים להגדיר לעצמנו בתוך הקבוצה את החוויה של התרגול עם שאראת, כי כולנו חלקנו את אותה תחושה.  ולנסות להסביר אותה זה כמו להסתובב על ידה. יתכן שיש לזה גם קשר עם אוירת כוכב הרוק העולה שסביבו. בעידן הזה כבר לא מנשקים כפות רגלים רק מבקשים צילום משותף. כמעט כולם, בדרך כזאת או אחרת יזכו לצילום משותף ומשמח לב איתו.  וגם לזה שכולם כמעט, תודה לאל, השתדלו לשמור פאסון לידו.

הוא אדם מאוד מנומס ומרוחק ושופע קסם אישי, בדיוק במידה הנכונה. שום עניין בלהסתחבק. שום תיאור שינסה לפרוט למרכיביה את צורת הלימוד לא יסביר את התחושה שהיתה לי אחרי השיעור הראשון איתו. הרגשתי את הלב שלי זז ותרגמתי לאנגלית כדי לשתף את מרגריטה חברתי-שותפתי לחדר באשרם, שנותרה אף היא – דבר נדיר אצלנו בתוך צמד חמד – בלי מילים. "i was mooved" אמרתי לה בהפתעה, הן על המשפט והן על תוכנו, והיא הנהנה ושאלה למה אני מופתעת.

הצטערתי שאין בעברית מקבילה לאיי וואז מובד. לתחושה המסויימת הזאת שיש בה פתיתי התרגשות ועצב נוזלי שנקרש במהירות. הסדק בתוכנו, כמו שהגדיר אותו לאונרד כהן בשירו הכה יפה- צלצלו בפעמונים. לחשוב בעברית להקשיב לאנגלית, לקרוא בעברית ולענות בו זמנית באנגלית עשה לי סלט גדול בראש ועיקר המאמץ שלי ביתר המפגשים שכללו גם מה שמכנים באמריקאית רוחנית – קונפרנס ונראה לי סוג של סטצנג, היה להבין מה אומרים ולא להתבלבל. לפיכך חיבבתי מאוד את השארם והכריזמה שלו, אותה נינוחות יחסית שהוא משרה בתנאים הלא נינוחים הללו של הגורו מהודו והתלמידים מכל קצוות תבל. יתכן שצחקנו בחפץ לב מוגזם מההלצות שלו אבל היו לנו נסיבות מקלות; הוא דיבר לעניין ויש עליו חוש הומור. מצד שני, יש לקחת את הדיווח בערבון מוגבל, כי הקבועים של מייסור טענו שהוא היה מאוד נחמד, כנראה מכך שהיה נרגש לבקר לראשונה בהימאליה, ושנדע שבמייסור הוא הרבה יותר קשוח.

מוזס, שאירגן את כל המסע של המשלחת, אמר לי שאין דבר כזה בעיות, הכל זה רק מכשולים בדרך לאלוהים. אני כמעט בטוחה שזה הציטוט המדוייק ואני זוכרת איך צחק ונופף בהגזמה בידיו כשאמר את על מדרגות האשרם. זה נאמר בהקשר של התבדחות – אמרתי לו שלא הייתי מתחלפת איתו ועם הבעיות הארגוניות השוטפות שישבו לו באותו בוקר על הראש והיו כרוכות ב- 150 איש ושאראת ומשפחתו שניסה לשכן ולשנע בעיר הקודש בהימלאיה. אמרתי שלא הייתי מתחלפת איתו כי הוא הביע מקודם סימפטיה, בתור יהודי וסוואמי לשעבר, לצרות שלנו עם הפלשתינים בעיצומה של אינתיפאדת הסכינים. בהיותנו בהימלאיה אמרה לי הוג׳ונג אהובתי, משפט שהניף על קצה אצבע אחת את כל התורה שלמדתי שם בהימלאיה  – כל אחד מאיתנו נמצא בסרט הקטן שלו.

 

ללמוד בלי ללמד

פעם אמר מישהו ונצרב לי בדיסק – כל פעם שאת מלמדת מישהו יוגה בפעם הראשונה זאת זכות גדולה. עשיתי לעצמי איפא מנהג: להודות על הזכות לתלמיד שבא לשיעור ניסיון. היו פעמים ששכחתי ופעמים אחרות שהבכתי את הפריבילג בהוקרתי. כשהחלטתי להפסיק ללמד חשבתי על הזכויות ועל העול שבהוראת יוגה. היתה לי הזכות ללמד. היו לי תלמידות ותלמידים נפלאים שלהם הוקרתי נתונה. אלה שחזרו ודבקו ושהמשיכו הלאה.

לאשטנגה יוגה היקרה לי ישנה מסורת הוראה. כמי שמנסה לדבוק בלימוד נאמן ככל הניתן למקור אני מנסה ללמוד אותה מחדש כעת מבלי ללמד תוך כדי. (מעניין איך זה יהיה?) לטפח מחוייבות אחרת לאימון בשיטה כהלכתה; שיעורי מייסור, במקום המקדיש עצמו לאשטנגה יוגה בלבד ברוח סרי ק פטהבי ג׳ויס ושאראת. להיות תלמידה חדשה אצל המורה זו תמיד זכות נעימה שאינני שוכחת להודות עליה. :)

Horatu Hoyatu

במסעי המופלא בהודו איבדתי את המורה שלי. זה הכאיב וקצת העליב ועם זאת לא יותר או פחות מאובדנו הפתאומי של צמיד קריסטלים ורודים אותו ענדתי לפרק ידי הימנית, שישמש חברה לחוטים האדומים שנכרכו במקדש הכי קדוש בוארנסי. לאבד דברים היה חלק בלתי נמנע מאופי המסע ולא היה מישהו בקבוצה שלא אבדו לו פריטים יקרים ללבה או ללבו. למשל; ז׳אקט נורת׳ פייס מזוייף מאתר עליה לרגל במרום ההימליה, צמיד יהלומים שניתן כמתנת נישואים ונדמה שלשם כך הובא, מזרן יוגה ויש מצב שאפילו איי-פאד נחוץ ביותר אחד. חלק מהדברים הנאבדים חזרו אל המאבדים בהמשך המסע, אבל רק לאחר שויתרו עליהם  כליל בלבם.

בכל פעם שאני מוצאת מורה, אני שוכחת שיגיע החלק הזה – הפרידה, אשר נערכת מטבעה במעמד של צד אחד; הנפרדת. ברכה כרוכה במכאוב. מצד אחד לאבד, מצד שני למצוא. כשהמורה עוזב נשאר איתך האימון.  מעניין אם זה שהאימון נשאר איתך אומר שהמורה עשה את עבודתנו נאמנה. נראה לי שכן, שזה דומה למה שהיו אומרים פעם על מנהל טוב. שביום שהוא יעזוב העסק לא יקרוס בבת אחת כי הוא ישב רק עליו. אני משתדלת לא לקחת את זה באופן אישי.

אני זוכרת מהאימון בוקר ההוא, הראשון בלי מורה בלב, מזרון ממש גרוע ומגרש אספלט מבוקע ומחורץ שעליו, בתוך עיגול שמסמן את המנחת למסוק, התאמנה הקבוצה. עם זריחה. הקור היה רציני. ואני זוכרת לו שיצאתי ממנו בהחלטה לא לעלות על ההר. גם קרן היתה מנועה מסיבה בריאותית אחרת. היה רגע במסע שההרים נהיו מאוד תלולים והיה צריך להעפיל לגובה רב מאוד. שמחתי שאנחנו נשארות ביחד ואיתנו עוד שניים מחברנו הטובים במסע. היא אשה בעלת נוכחות מדבקת. גם ההודים העריצו אותה וזכינו ליחס מלכותי.

אובדן המורה גרם לי לשדל בצחוקים את קארן להיות לי גורו-מא אבל היא פטרה אותי בהנף יד מבטל ונתנה לי את המנטרה: – Horatu Hoyatu – הו-רא-טו הו-יא-טו. היא  Ho-ra-tu Ho-ya-tu – הו-רא-טו הו-יא-טו. זה ביטוי שהיא למדה מילד הודי בשנותיה הרבות בארצות הדרום. הוראטו פירושו (בערך) היה פה והויאטו זה (גם בערך): לא פה.  כשהיא מדברת על שני הבעלים שלה, אמרה קארן, היא משתמשת בביטוי הזה. היה ועכשיו איננו. חשבתי על ביטויים חלופיים בשפתנו כמו היה כלא היה או היה או לא היה אבל הם לא התאימו לתנועת היד של קארן כשאמרה את ההוריטו הויאטו, בחיוך שהלם את תנועת היד המשוחררת, כמו של אותו ילד. משליכה את הכל מעבר לראשה, כמו שהיינו משליכות את המים של הגנגא שאספנו בסירת כף היד הימנית. אולי אפשר לתרגם את זה ל-היה היה.

בלילה שלא עלינו להר ראינו סופה גדולה בשמיים מתקרבת אליו. שמענו שיורדים שם שלגים כבדים. ירד גשם מבול במחנה והאוהלים התנדנדו. קארן השאילה לי למחרת, כשהתעוררנו לבוקר צח ונטול רבב, את הספר שחשבה שיועיל לי, לאור חיבתי הניכרת לאנשי הקרישנה. הסכימה לכתוב לי הקדשה בעותק החדש שקניתי לעצמי שאוכל לקרוא לאט. עכשיו אני קוראת אותו עוד יותר לאט לאט.

״נו״, צהל לעברי אבא שליֿ, כשהתקשרתי אליו מבאדרנאט שעל גבול טיבט, ״פגשת כבר את אלוהים״?

 

אל תצחק, אמרתי לו, היו כאלה אצלנו שפגשו. אבל זה היה על הר אחר. ולא סיפרתי לו על השתיים  שהביאו לקארן חברתן האהובה מתנה מההר הקדוש, שנאלצה לוותר על המסע אליו. מאוד קינאתי בה כשראיתי אותה יושבת עטורה במחרוזת מהמקדש המפחיד של שיווה. בשיכול רגליים על המזרן שלה, עדויה במנחה, בזיו השמש, על האספלט של המנחת. עטרת שיערה הכסוף ומעליו ההר המושלג. הזוית שלי היא מכלב פונה מטה ואנחנו מפטפטות קלות וצוחקות על מה שנחסך מאיתנו וקצת אחרי שהיא אומרת שהן ראו את אלוהים. שיבא ידוע במצב רוחו הסוער, הוא בא בסופת קרח זלעפות ולהן זה מובן מאליו, קארן אומרת. אני מסבה את מבטי בחזרה לקרקע, גבישי האספלט שעליו פרושים המזרנים שלנו מתנוצצים בבוהק מהסוג שאפשר לראות רק באור הזה ברגע ההוא. הוראטו  הויאטו. הארי קרישנה.