עידכונים למתאמנים בביכורי העיתים

שלומות,

השיעורים במרכז מתחדשים ביום ראשון הקרוב ה-18 באוקטובר ב-19:00.

ביום רביעי ה-22 באוקטובר וראשון ה-26 באוקטובר אהיה בהשתלמות יוגה ותחליף אותי נועה לימונה.

נתראה בשובי בשיעור של יום רביעי ה-29 באוקטובר בשעה 19:30

 

 

 

 

הרי את מגוהצת לי

בתוכנית טלוויזיה שעסקה באימהות החדשה ושודרה באחרונה בערוץ 2 התחבטו כמה נשים מפורסמות למדי ומוצלחות על פי כל קנה מידה בסוגיות מחיי הזוגיות, בדגש על שיתוף ההורי בגידול הדור הבא ותפקיד האשה בעידן הנוכחי. אלא שאת תשומת הלב בפרק הראשון גנב דווקא גבר אחד, מבוגר בכמה שנים טובות מרעייתו, שהפגין בלא היסוס, וביותר מקורטוב של הכחשה, את הגבריות הישנה, התובעת מעצמה לפרנס ולאגור מזומנים לטובת רווחת הדור הבא, על חשבון בילוי זמן איכות עם הצאצא.

מה שהיה משונה בגבר הזה, שדבק בנחישות באבהות בטעם של פעם, היה דווקא חזותו, או ליתר דיוק שערו, שהיה שחור משחור, כלומר צבוע. הניגוד הבולט לעין היה מעורר תמיהה. מדוע לאמץ דווקא את המנהג הקלוקל להתאמץ במופגן להיראות צעיר מכפי גילך, ולא את ההתנהלות המלבבת בעליל של גבר צעיר יותר, שאף הוא השתתף בתוכנית והפך עולמות כדי לתפקד באופן שוויוני בתא המשפחתי, למרות הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בכך — שאין כמותם לזרוק שיבה בשערך?

להמשך הקישו 

יום ביומו

 מה, תגידי, כל יום את עושה יוגה?

זו השאלה המובילה את מצעד השאלות השכיחות שאני נשאלת, על ידי תלמידים, חברים, מכרים ואפילו סתם זרים מתעניינים. כשהייתי, במשך שנים, עיתונאית, השאלה החוזרת ונשנית שהופנתה אלי נוסחה בערך כך – איך את מוצאת את הנושאים לכתוב עליהם? השאלות שאנשים שואלים אותך בדרך כלל מעידות עליהם ועל הקושי שלהם ביחס לנושא. ועם זאת, לשתי השאלות הללו יש מן המשותף. למצוא נושאים לכתוב עליהם זה לא ממש שונה מלמצוא את הזמן ולגייס את הדבקות להתאמן בכל יום ובשני המקרים ישנו ריק שחפצים למלא יש מאין ומכשולים בהם נתקלים. גם לצורך זה וגם לצורך ההוא נדרשות מחוייבות, משמעת עצמית ונכונות להתמודד עם התנגדות פנימית.

את הנושאים לכתוב עליהם, כך הייתי עונה במרוצת השנים, לפעמים נותנים לי בעיתון ולפעמים אני ממציאה בעצמי, מתוך הסקרנות ללמוד נושא כלשהו לעומקו או לשוחח עם אדם מסויים. אשר לאימון היומיומי, פה התשובה היא מעט יותר מורכבת אך לא בהכרח שונה. מי שמתרגל בשיטת אשטנגה יוגה יודע בדרך כלל כיצד להתחיל ולאן מועדות פניו כאשר הוא מתייצב בקידמת המזרון בתנוחת הסמאסטיטיהי. אך אין זה אומר שמה שהוא יודע וזוכר אכן יכלל בתפריט היומי. יש מקום לאילתורים, לקיצורים וכשהמורה מאשר להתחיל לתרגל סדרה נוספת אפשר להתלבט. וקצת כמו בכתיבה, לפעמים התנוחות, כמו התנוחות, זורמות מעצמן או נתקעות.

ישנם כמובן הבדלים ניכרים בין כתיבה לאימון באשטנגה יוגה. אלה הברורים ואלה הפחות מובנים מאליהם. נפתח בזה הכורך עימו קושי מסוג מסויים ולא בהכרח פתיר – התרגול היומיומי. כשהתחלתי ללמוד אשטנגה יוגה נאמר לי שרצוי להתאמן מדי יום ולהשאיר יום אחד למנוחה. לא להתאמן בימים שבהם הירח מלא וריק ולשקול את האפשרות לנוח ולהסתפק במדיטציה בימי המחזור החודשי. בימים ההם השיקולים היו שונים. יכולתי אז רק להתאמן במסגרת שיעורים מודרכים וימי הירח והמחזור לא נכנסו בסל השיקולים כשהיו לי מעט כל כך ימים פנויים. כשהתחלתי להתאמן בשיטת המייסור כבר לא היו לי תירוצים. ועדיין, התקשתי לשמור על שגרת אימונים קבועה ויסודית.

אלה היו ימי המשא והמתן שנמשכו בעצם שנים על גבי שנים. היום כן? מחר לא? שלושה ימים ברציפות יומיים מנוחה. בכל יום עמד הנושא לדיון מחודש. על הבוקר? לפנות ערב? אולי בכלל בצהריים? לפני השיעור שאני מלמדת ואולי, אם יש שלושה שיעורים באותו יום לא דרוש אימון? ככה הייתי מתלבטת ומציקה לעצמי. בתקופה ההיא החשבונאות לפעמים הוציאה אותי מדעתי וגרמה לי לתחושות משונות, שהניבו שלל צידוקים המבוססים על אמנות השיכנוע העצמי. אולי זה יותר מדי בשבילי, הייתי מהרהרת ביני לביני. ואולי היד הקלה על הדק אימון – להתאמן מתי שמתחשק ולנוח מתי שאין כוח, גרמה לי להאמין שאפשר לבחור בכל יום האם בכלל מתאים או לא מתאים.

 

אז כל יום את עושה סדרה שלמה?

את השאלה הזאת שואלים בדרך כלל אלה שכבר ממש בעניינים. שכבר חוו על גופם את הקשיים שבתרגול יומיומי אינטנסיבי. להם היתה לי תשובה מוכנה מראש. לא חייבים הכל. אפשר להסתפק בברכות שמש. בסדרות מקוצרות. בנושאים. ישנם מורים מפורסמים שחתומים על ספרים פופלארים ובהם שלל הצעות וטיפים איך להתגבר על המכשלה הזאת. איך להתאים בכל יום מחדש את האימון במצבים של קוצר זמן, קוצר רוח או אי חשק. איך להתמודד עם התשוקה לעשות הכל ולשמור על הגחלת.

לפני שהחלטתי להיות בפועל מי שאני חולמת להיות, עדיין מצאתי את עצמי מסבירה ומתנצלת הרבה יותר מכפי שדרוש. אחת מהמורות היותר נפלאות שפגשתי, נתנה לי פעם עצה מעולה. תעני בכן, היא אמרה, מבלי לפרט. זה לא חשוב אם את מגיעה עד נאוואסנה או אם את מדלגת על מאריצ׳יאסנה D. זה עניין שלך ותשמרי אותו ככה. אנשים תמיד חוקרים אחרים כדי להשוות או להתחרות וזה רק מקדיח את האימון כשמשתפים פעולה. האימון הוא עניין אישי וכמו שאת לא מפרטת את בעיותיך הרפואיות בפני כל דיכפין אל תרגישי חובה לענות בהרחבה על השאלה איזו סדרה את מתרגלת ואילו תנוחות גורמות לך לחוש שאולי בגלגול הבא את תבצעי אותן כהלכה. כשהתחלתי לתרגל מדי יום הבנתי בדיוק על מה היא דיברה.

כשפגשתי את המורה שגרם לי להפסיק לספר לעצמי סיפורים, גם הוא העניק לי טיפ מזהיר. נסו לשמור, הוא אמר לקבוצת התלמידים שהתקבצה לסדנה של חמישה ימים, על רמת תרגול מינימלית קבועה בכל יום. לא המקסימום, המינימום. כלומר, כך פירשתי זאת לעצמי, אל תהמרי על כל הקופה וככה לא תמצאי את עצמך, אחרי שלושה ימים שהרבצת סדרה מלאה לא מסוגלת להשכים קום. כמה שזה נשמע פשוט בתיאוריה, ככה, בדיעבד, כך זה ממש לא כשמגיעים לפרקסיס. למינימום יש דרכים משלו לבלבל אותך, בעיקר כשנכנסים לחישובים גם המדיטציה, הצ׳אנטינג והפראניימה.

 

מתי את מספיקה לחיות אם את מתאמנת בכל יום?

את השאלה הזאת אני לרוב שואלת את עצמי והתשובה עליה היא לדאבוני חד משמעית. אם אני לא קמה מוקדם מאוד בבוקר ומתאמנת בלי לנסות לגנוב לי רגע פה וקפה שם, רוב הסיכויים שאספיק לחיות כהוגן אך התרגול יהיה חסר. את ההחלטה להיות מישהי שמתאמנת בשקידה מדי יום למעט ימי המנוחה, התחלתי לגבש כשקראתי את ספרה המוצלח של אורית סן גופטה – לב האימון. המחברת אמנם מתאמנת ומלמדת בשיטה אחרת אך אין זה באמת משנה, לשיטתה, כי להתאמן, היא מבארת ומבהירה, צריך בכל יום. שקראתי את הפרק הזה נמלאתי כעס. ותוך כדי שהתרגזתי גם שאלתי את עצמי, למה אני מתעצבנת כל כך ממשהו שכבר שמעתי מיליון פעמים.

יש לי חברה חכמה עד מאוד שהציעה לי פעם, לא בהקשר של אימוני יוגה בכלל, לשנן את המנטרה ״מת הצריך״. לא צריך כלום, היא נהגה לומר. אם צריך משהו זה להשתחרר מעולה שלה המילה הזאת – צריך. היא מפריעה לחיות ולבחור את הבחירות הנכונות. כי כשאת מאלצת את עצמך לעשות דברים רק כי צריך את מחמיצה את האושר הגלום ב-לא צריך וב-אפשר וב-אולי כדאי. הצריך הזה, שנזהרים בכבודו ונוהגים על פיו ומצייתים לו כי צריך מעורר, בסופו של יום, התקוממות, מיאוס ורגשי אשם.

ההכרזה על מות הצריך גרמה לי לדלל את מספר האנשים שאיתם הייתי בקשרים. להתמקד ביחסים בריאים ושמחים. להיות פחות פולניה הלהוטה להשביע רצון. לא להגיב על כל דבר ולא להרגיש צורך להציל. ובכל זאת, הרהרתי לי ועודני מהרהרת מזמן לזמן, אולי לא צריך להתאמן בכל יום. אולי אפשר פשוט לרצות להיות ולנסות ולהשתדל ולעשות ככל יכולתי. לא כדי שיהיה לי מה לענות לאחרים ולא כדי לשמש דוגמא ומופת. אלא רק בגלל שאולי יש שם משהו, מעבר להרי החושך, שיודעים רק אלה שהצליחו לקחת על עצמם את העול הזה של האימון היומיומי.

במקום לכעוס, התחלתי איפא להתכונן לאפשרות לצאת למסע הזה שעד כה לא העזתי לומר לעצמי שאני הולכת עליו. וכך התחלתי את מחנה האימונים שלי. בהתחלה כך נידברתי עם עצמי זה יהיה לפרק זמן של שלושה חודשים. אחר-כך, אם אגלה שזה לפי כוחותי אולי אמשיך עוד שלושה. ואם אגיע עד החצי שנה, נו, ברור שאנסה לסגור אחת מלאה. וכך התחלתי. כיוונתי שעון. גירדתי את עצמי עם שחר מהמיטה בקושי. התייצבתי. ובכל יום סימנתי קו, כמו שעושים האסירים, בחלון המיועד בבלוח השנה. מרוב שהייתי חדורה בהתלהבות ונחישות בשלושת החודשים הראשונים - לגמרי שכחתי מהירח ואז התבאסתי על עצמי שככה הפסדתי ימי מנוחה רישמיים.

כי הדבר הראשון שהתברר לי באותה תקופה מקסימה והורגת, הוא שלהתאמן מדי יום זה קשה הרבה יותר מכפי ששיערתי. שלושה חודשים רציתי רק לישון ולאכול, לישון ולאכול. חיכיתי לשבת המלכה בציפיה כה עזה שחברותיי וילדיי חשדו בי שאני תיכף הולכת לחזור בתשובה. ובאמת, אף פעם לא הערכתי את היום השביעי בשבוע כמו באותה תקופה. רק היו מגיעים צהרי יום שישי וכבר הייתי מתמלאת במתיקות וכמיהה. וכמובן, טעות לעולם חוזרת. הייתי מסמנת את ימי הירח ולפעמים שוכחת ולפעמים זוכרת. עד שלמדתי להסתכל מדי ערב על השמיים. או אז, כבר התחלתי להרגיש במו גופי ורוחי את השינויים במצבי הרוח וברמת האנרגיה התואמים את זמן המולד ואת עת הלבנה במלואה.

 

את ממליצה לשלב עוד פעילות גופנית חוץ מהיוגה?

אפשר לרקוד ולשחות ולרוץ. אפשר לצאת להליכות על שפת הים או בשדות. אפשר לשחק טניס או לדווש באופניים. נהוג לומר שמי שמתרגל אשטנגה-יוגה מדי בוקר יכול להסתפק בכך כי האימון הזה הוא בעל איכות היקפית ואף על פי כן, מורים מצויינים שנשאלו את השאלה הזאת - ושמעתי אותה נשאלת כמעט בכל סדנה שבה השתתפתי - הציעו בכל זאת – אפילו על חשבון יום אימונים אחד בשבוע לשלב עוד פעילויות ספורטיבית.

מהתעמקות בספרו מרחיב הדעת, מערער סדרי החשיבה והכתוב להקסים של משה פלדנקרייז ״שכלול היכולת הלכה ומעשה״ למדתי מדוע כדאי לנסות לשכלל את היכולת ולהוסיף לרפרטואר ולהתנסות בשפות אחרות. ובכלל, ספרים בענייני אימוני הגוף והנפש, וקריאה ולימוד הם – כידוע – חלק מתכנית האימונים הרישמית בכל שיטת יוגה מכובדת. כי האימון, ככלות הכל, הינו הזמנה לשכלל ולהתנסות ולחקור ולשנן את המוכר. הוא טקסט שנכתב ונקרא ונלמד ונשכח בכל יום מחדש.

מאימוני היומיום למדתי בין השאר שאין כמו האשטנגה יוגה להביא אותך מנקודה אחת לשניה ולא בכדי נהוג לצרף אליה את המונח ויניאסה. עוד הפנמתי שאימון בו נשמר הרף של המינימום הקבוע יכול להרגיש לא אחת כעבודת פרך. עד כדי כך שאפשר עוד לחשוב שמא ראוי לשנות את הגדרת המינימום ואז מגיע הבוקר שאחרי ופתאום, הפלא ופלא, אפשר להרביץ אפילו את המקסימום. ולמחרת? למה לא להסתפק במועט ולהספיק לתפוס את הזריחה בהרים? שנאמר, יום ביומו.

נותרה לפיכך שאלה אחת פתוחה – אז מה יש שם מעבר להרי החושך? ובכן, התשובה יחסית פשוטה. רק עוד יום אחד שבו אוזרים את הכוחות ומתרגלים את רעיון מסירות הנפש לא במקום לחיות אלא כדי לחיות