בינתיים, ביערות הגשם

IMG_2982צילום: המ״ב

״(השראה פתאומית: החברויות הטובות והארוכות ביותר מבוססות על התפעלות. זהו הרגש הבסיסי המחבר בין שני אנשים לאורך זמן. אתה מתפעל ממישהו בזכות מעשיו, בזכות מי שהינו, בזכות האופן שבו הוא מפלס לו דרך בעולם. התפעלותך מאדירה אותו בעיניך, משווה לו אצילות, מרוממת אותו למעמד שנתפס בעיניך כגבוה משלך. אם הוא מתפעל ממך – ולפיכך מאדיר אותך, מאציל אותך, מרומם אותך למעמד שנתפס בעיניו כגבוה משלו – הרי שניכם נמצאים במצב של שיוויון מוחלט. שניכם נותנים יותר מכפי שאתם מקבלים, שניכם מקבלים יותר מכפי שאתם נותנים, ובתוך ההדדיות של יחסי החליפין הללו פורחת ידידות….זובר: ״אנחנו מאבדים תמיד את ידידותם של אלה שמאבדים את הערכתנו כלפיהם…..)״

מתוך ״כאן ועכשיו״ – מכתבים 2011-2008, פול אוסטר וג׳.מ. קוטזי בהוצאת עם עובד

גורי לך TLV*

Yes. Unfortunately, I couldn’t agree more with you, and I think it’s a really bad thing. When the middle class was forced to leave New York City because it got too expensive for them, it lost an absolutely great thing. What you want are middle class families living in the city, and the city thriving as it had in the ‘20s, ‘30s, ‘40s, and ‘50s. As it started to become an island for the rich, it hurts the city. You can’t live in Manhattan at all unless you have a certain amount of money, and you certainly can’t live decently—you can’t live and raise kids. This is a terrible thing. It’s not going to be good for the future of New York, and it’s an unfortunate situation. What has to happen is there’s got to be a reversal so that middle class families can live on the isle of Manhattan in a decent way—not live in some tiny, little, squalid apartment or housing project they don’t want to live in, when they can go out and live in the suburbs in a much more decent lifestyle. Living in New York has got to be made practical for the middle class, and right now, it’s getting more and more for not just the rich, but the very rich.

וודי אלן על ניו-יורק, הסרט החדש והייאוש מהישראלים והפלשתינים

* לעיון נוסף: ארי ליבסקר בכלכליסט

האינטליגנציה של החישה

 

כוס הקפה שגרמה לי להתאהב: ההשפעה הסמויה של החושים על הרגשות, ההתנהגות וההחלטות שלנו. מאת פרופ' תלמה ליבל. תירגם מאנגלית: עפר קובר. הוצאת מטר, 232 עמודים, 75 שקלים

״כוס הקפה שגרמה לי להתאהב״ מביא לידיעתנו את הבשורות המסעירות והמבלבלות מחזית הקוגניציה הגופנית. זה ״תחום עולה בפסיכולוגיה״, כך מסבירה מחברת הספר, פרופ׳ תלמה ליבל, ״המעלה את האפשרות שהפסיכולוגיה שלנו אינה יכולה לפעול במנותק מן העולם הפיזי, ושחושינו הם הגשר הן לתהליכי החשיבה המודעים והן לאלה שאינם מודעים״.

אפשר לנסח זאת גם על דרך השלילה. בדיוק כמו כל שפני הניסיון שנכנסו למעבדות והתנהגו באנושיות, גם אנחנו כאן איננו מודעים כלל לאופן שבו מתערבבים בשיקולים שלנו גורמים זרים. מה שאנחנו רואים, שומעים, טועמים, מריחים, ממששים, מאמינים ומרגישים, הוא הכל לבד מטריוויאלי. לעזאזל, אפילו המטאפורות שבהן אנחנו משתמשים, יותר משהן סרות לשימושינו אנו מרקדים לחלילן מבלי יודעין.

שפע של ממצאים משונים, מטרידים, מצחיקים, כה בנאליים ויחד עם זאת בלתי צפויים, אשר ליקטה וערכה ושזרה ליבל לכדי תזה מאורגנת היטב, מאששים את הנחת היסוד הבאה: ״רובנו היינו רוצים להאמין שיש לנו שליטה על התנהגותנו״. כך מעדכנת אותנו המחברת ב״הרשת הסבוכה שטווים חושינו״ – פרק הפתיחה של הספר. ״לכן קצת מטריד לגלות שגורמים סביבתיים ותחושות פיזיות, שלכאורה אינם רלוונטיים, משפיעים על התנהגותנו כל הזמן״.

הדיוטות גמורים בפסיכולוגיה אך מבינים גדולים בטבע האנושי ימצאו במאגר המידע הנרחב שמעמיד לרשותנו הספר מכרה זהב: אפשר למצות בעזרתו את הפוטנציאל של דייט או ראיון עבודה ובד בבד להעמיק את המודעות לאופן שבו ההתרשמויות הסמויות משפיעות על ההתנהגויות. לעתים זה אפילו מביך עד כמה מצליח הספר להנכיח את טיבה הספוגי של מה שאנו מכנים לפעמים במלה "תודעה" או במושג "אישיות".

מחסור בביטחון עצמי יכול לגרום לנו להתבטל לפני אדם גבה קומה רק משום שהוא נישא מעלינו במרחב ולהזמין כוס קפה במידה אקסטרה לארג׳. מרחק הדיבור המנומס גם משפיע מאוד על יחסינו המרוחקים רגשית עם הזולת, ובאמת אין לתאר מה יכול לעולל חיבוק חזק וטוב. דווקא אנשים שנדמים נקיים מועדים למעשי רמאות, ויחד עם זה מקלחת אכן מחוללת בבנאדם איתחול מחודש. יש עוד כאלה הרבה, אך ״כוס הקפה שגרמה לי להתאהב״, אם חלילה נוצר כזה רושם, הוא הכל מלבד ספר של פסיכולוגיה בגרוש.

רובו תיאורים סיפוריים של מחקרים תמימים למראה אך מתוחכמים מאוד המשטים בנבחנים, כך שהם לעולם לא ידעו מה בעצם מנסים לגלות החוקרים. ומה שמתגלה לחוקרים בניסוי אחד הוא רק עוד חוליה בשרשרת. ברגעיו היותר מרתקים שורה על הדיווחים העניינים של שרשרת הניסויים דוק של אירוניה קיומית באווירה הסיינפלדית, שיוצרה חביב על המחברת. תיאורי המובאות שהיא מביאה בפינצטה מיצירות קולנועיות וספרותיות, וגם מהחוכמות של ג׳רי, מרפדים את העובדות היבשות, וממחישים, באופן מהימן, את עיקרון מקסם החושים.

ליבל, עולה מספרה, הינה מורה בחסד שיש לה תשוקה ממגנטת לחומר וכישרון להסביר בבירור עניינים מסובכים למדי. היא נוטה לפעמים לחזור באופן דידקטי על מה שהיא מעוניינת להדגיש, ועם זאת אינה נוהגת כלל להלאות או להכביר. אפילו את הקלישאות שבהן היא משתמשת היא צולה כמו מרשמלו, כשהיא מבארת את עניין השפעת השפה על עמדות נחושות ודעות קדומות.

״כוס הקפה שגרמה לי להתאהב״ נכתב באנגלית והותאם רוב הזמן באופן סביר לקהל המקומי. טכניקת הכתיבה, המאורגנת טיפ טופ, יוצרת הגשה קצבית והדוקה השומרת על לוגיקה פשוטה. ובהחלט, אפשר ללמוד הרבה מאוד ממנו, למשל שאין כמו הצמד קפה וקרואסון לגרום לזוגות להתבשם מעצמם; שעניבה אדומה החגורה לצווארו של מנהיג מעבירה רושם כוחני אולם ליפסטיק אדום מרמז שאת לוהטת; ושאכן מומלץ לחשוד באנשים שלא מסירים את המשקפיים הכהים.

אך הדבר הכי מוזר התרחש באירוע הבא: במסגרת ניסוי שנועד לבחון יצירתיות, נבדקה השאלה אם גילום גופני של המטאפורה ״לחשוב מחוץ לקופסה״ יעודד בקרב המשתתפים בניסוי יצירתיות. לצורך כך נבנתה קופסה של מטר וחצי מקרטון. המשתתפים חולקו לשלוש קבוצות, ועל כל אחת מהן הוטל לפתור מבחן זהה שבו היה עליהם להפגין יצירתיות רבה. קבוצה אחת פתרה את המבחן כשהיא יושבת בחדר ובו הקופסה. קבוצה שנייה פתרה אותו כשהיא יושבת באותו חדר ובתוך הקופסה. קבוצה שלישית פתרה את המבחן בחדר שלא נמצאה בו אף קופסה. מי מבין השלוש הראתה תוצאות מרשימות במיוחד?

תשובה: מי שישבו פיזית מחוץ לקופסה, גם חשבו מחוץ לקופסה.

ממצא מביך־משעשע זה – הופעתו לקראת סוף הספר כבר אינה מכה בתדהמה את מי שהגיע עד הלום ונוכח כי באופן מדעי אין לאנשים מושג ירוק מה מפעיל אותם ובאיזה אופן. האם היינו מאמינים שרק מלהיחשף מבלי לדעת שהם נחשפו ללוגו התפוח של אפל הנבדקים באמריקה נהיו יותר יצירתיים? מי ישער לאן ידרדרו עוד ילדינו את חרפת השעבוד למותגים?

לא אלמן הוא ספר פסיכולוגיה אמריקאי, ומבלי לכלול טיפים שאפשר לנסות בבית אין משלחים אותו לדפוס. קהל היעד החפץ בחידוד מודעותו לעצמו יוכל ללקט עצות, בצד אזהרת המחברת לא להתלהב יותר מדי. ליבל אף משיאה הצעות כיצד להמריץ את היצירתיות, בחלקן ידועות יותר (להלך בחדר באופן חופשי) ומוכרות פחות (להרים ידיים למעלה בזו אחר זו). רובן, אגב, ממש לא רעות.

לטובת הספר נזקפת ההגשה המכובדת והישמרותה של ליבל מטון המדריכה שבאה לסלק מעלינו את בורות החשיכה, תוך שהיא נותרת דבקה בסקרנות החוקרת שלה. ויש גם מפתח עניינים ושמות וביבליוגרפיה נרחבת תומכת ומרחיבה, שאינם דרושים אולי למי שהתאהב על כוס קפה ומכיר את ההרגשה. רק זהירות: לספר החופשה האידיאלי הזה עשויה להיות השפעה מעוררת על היצירתיות.

Sensation: The New Science of Physical Intelligence / Thalma Lobel

פורסם בספרים של הארץ

לשבת על קוצים

 

המחקר על האנשים שהעדיפו לחשמל את עצמם כי לא יכלו לשאת את עצמם, לא יוצא לי מהראש. זה היה במסגרת אחד מאותם מחקרים פסיכולוגיים שלו היו שותפים פסיכולוגים חוקרים מאוניברסיטאות אמריקאיות ידועות שם. הנבדקים שהשתתפו התבקשו – לשם שינוי במבחנים כגון אלה – לשבת בחדר לבד ולא לעשות כלום במשך רבע שעה. לנבדקים לא היה שום פריט שיכול לבדר ולהסיח את דעתם בעת ההמתנה, למעט אפשרות אחת – הם יכלו בלחיצת כפתור לחשמל את עצמם במכות יזומות של שוק חשמלי.

החוקרים לא אמרו לנבדקים כמה זמן ישהו בדיוק. בין שש דקות לחמש-עשרה, זה היה האומדן שנמסר. הנבדקים התבקשו לשבת ולא לנמנם. לפחות שני שליש מהגברים שנבדקו מצאו את עצמם במצב שבו העדיפו לגרום לעצמם סבל. אחד מהנבדקים אפילו הרחיק עד כדי לחשמל את עצמו בקטנות 150 פעמים. השוק החשמלי הזה, הוגדר קודם לניסוי על ידי הנבדקים כבלתי נעים. לאחר הניסוי כאשר נשאלו הנבדקים איך היתה חווית השהיה בחדר, תיארו אותה רובם כ״בלתי נעימה״.

טימותי וילסון, שעמד בראש המחקר, אמר לגרדיאן: ״כי הממצאים לא בהכרח משקפים את הקצב המואץ של החיים המודרניים או את השימוש הנפוץ בטלפונים סלולריים וברשתות החברתיות. נהפוך הוא, ייתכן כי הפופולאריות של אמצעים אלה נובעת מהדחף המתמיד שלנו לעשות משהו — ולהימנע ככל האפשר ממצב שבו איננו עושים דבר.״ כדי לבחון את האפשרות שאולי האשם הוא בסביבה הבלתי מוכרת, חזרו החוקרים על הניסיון בביתם של הנבדקים אך אלה התקשו עוד יותר לשבת בשקט עם המחשבות שלהם. הם קמו מהכיסא ובדקו הודעות בנייד.

בכל פעם שאני מספרת על המבדק הזה למישהו לוקח לו זמן להבין מה פה לא בסדר בסיפור. הלא כולנו מחכים כל היום לאורך תלאות העבודה, הילדים, חיי החברה ומטלות תיפקודיות, שרק שיתנו לנו רגע שקט עם עצמנו. יש כאלה שלא מבינים בכלל מה מסובך בלשבת בשקט ולא לעשות דבר. בכל זאת היו שליש מהנבדקים הגברים שלא חישמל את עצמו ואילו בקרב הנשים - שלושה רבעים הצליחו להכיל את עצמן מבלי לסבול יתר על המידה מהיעדר ריגושים. החוקרים ניסחו זאת כך: ״גברים נוטים יותר מנשים להשתוקק לחוות תחושות.״

אך נעזוב את ההבדלים בין המינים. לשבת בשקט בלי לעשות כלום, על כיסא או על הגבהה כפי שעושים זאת המודטים, היא פעילות שרבים נאלצים להתאמן עליה שוב ושוב על מנת שיוכלו לבצע אותה ללא סבל בלתי נסבל. ולשתוק, זה כנראה עוד יותר קשה מרק לשבת ולהקשיב ולפטפט. השתיקה היא שעתם היפה של פיטפוטי המחשבות המענגות והמענות. כך שיש מן הסתם צדק בקביעתו של וילסון שאמצעי הסחת הדעת רק משתכללים אך הם ממשיכים לענות על אותו צורך קדום להסיח את הדעת, להסיט את תשומת הלב מהכאב ואי הנחת ולהשתיק את הקולות.

כי על כן

״כולם – ורק אני לא! אז לא! מרחוק עמדתי אז, אחוז שלהבות המחול ואת שפתי נשכתי לבלי פרוץ ועל רגלי גזרתי לבלתי היסחף אל תוך המערבולת. כסלע בלב ים דימיתי את עצמי וגלי ההיתוך נופצו אל חזי ולא יכלו לי. כי כל כן הייתי סלע. כי על כן היתה לי דרך בדימדומים האלה. והיה לי כיוון והיה לי לב אשר לא כפר בעצמו. כי על כן האמנתי בכוח היצור אשר נולד להתקיים ולחיות, ולא לחדול ולהיאפס ולהיבטל במה שאיננו הוא.״

(מתוך ״יומן בגליל״ מאת ש. שלום, הוצאת יבנה, נדפס ב-1967)

הקשיבו לצליל המפוחית

IMG_2865

כשהטילים שורקים והפצצות מרסקות אני מקשיבה לרדיו 106 אף אם. אולי הדרך היחידה להתחבר לעולם שבו אין מלחמה שתבטל את המופע של ניל יאנג. אין פרסומות ולא לחישות על צבע אדום כאן שם ובכל מקום. ב-106 אף אם מנגנים רוב הזמן שירים באנגלית. יפים שאי אפשר להאמין. לפעמים המילים מיטשטשות כשהקולות מבליחים ונבלעים מאחורי הצלילים. המילה אהבה באנגלית לא נשמעת לעיתים קרובות אך אין לטעות בעבודת הקודש. זו מוסיקה המחלחלת מהעולם החופשי – מתחת לראדר של הקפיטליזם, שכמו נוצרת ומתועדת בחדרי חדרים.

העולם הוא מקום מאיים למדי אך אין כמו הפנטזיה המתחוללת בשמי המזרח התיכון. לפני כמה ימים ישבתי בשעת בין השמשות על ערסל ישיבה מתנדנד הצופה אל הגליל העליון מעל פסגת הר נמרוד, ממש למרגלות הר חרמון. הקשבתי להדי הפיצוצים העולים מעבר לקווים הסורים. ענן עשן היתמר יומם וליל מעל הרכס הרחוק ממול. צורתו המאורכת והפרספקיטיבה שממנה בהיתי בו, גרמה לו להיראות כמו פה מעשן שנפער בהר. השכם בבוקר רעמו התותחים בעמק. התותחים של כוחותנו שהשיבו אש אל מקורות הירי בלבנון.

כשהלכתי לאורך גדר המערכת, מעלי זורח הירח כמעט מלא, שמעתי את החבר של החתן, מוסיקאי מלומד בעל לב חכם, מבצע על הבמה בהופעה חיה שיר מוכר של ניל יאנג, הלא הוא אהבת חייהם של החבר והחתןהחתונה נמשכה שתי יממות רצופות ועל אף שדמעות וגיל נשפכו כיין ניכרה בה מועקת ערב הגיוס למלחמה הבאה. הנוכחים התפללו ושלחו את מיטב האנרגיות למען החיים בצוותא במשותף ובשיתוף. מילים טובות לרוב ריחפו באוויר העתיר בחמצן. קבענו החתן, החבר והשאר להיפגש בפארק, בהופעה של ניל יאנג. הכלה נוסעת לירח דבש בגפה להתבודד בביקתה בקצה הרחוק של העולם.